ההחלום הוא גם מקפצה אל מציאות אחרת. אומה חולמת תיצור מציאות לרגע ותתעורר אל המציאות, חבולה ומפוכחת אך כנראה, לא תחדל לחלום. היא מתקיימת "במציאות של חלומות"...
עם מציאותי, חדל לחלום, הוא עסוק בלחיות את המציאות היומיומית,הוא מפוכח ומסתפק בכך. בעלי החלומות באים והולכים צצים וחולפים, הנטוע במציאות מסתפק בה, מתמיד ונשאר.
בפזמון הזכור, ממוחו הקודח של דן אלמגור ומפיו של שמעון ישראל, האורקסטרה של ראשל"צ, נאמר: "הם רקדו שם כל הלילה בתופים ובמחולות אבל סבא וגם סבתא לא רקדו!"... החולמים שרים ורוקדים. אלה שהתפכחו, מתבוננים ובמקרה הטוב משתאים...
אחמד אינג'אד האירני המפוכח, מבין זאת היטב מאמין בכך ומכריז על זה כשהוא מתייחס לישות הציונית, ובדרכו פועל ועושה כדי לזרז את חזרתה של המציאות הרצויה לו לאזורנו.
אחמד טיבי הפלשתיני גם הוא מבין ומאמין בכך. אלא שהוא אינו רואה טעם בפעולות אגרסיביות. המציאות ממילא סופה לנצח והיא תגיע במוקדם או במאוחר... ובנתיים צריך לחיות כדי לעבור את המציאות לרגע הקיימת לרגע.
הנשיא הנוכחי שלנו היושב בירושלים, הוא המסמל האולטימטיבי של אומה חולמת שאינה עושה ממש כדי לייצר כאן מציאות תקפה לטווח ארוך.
אני תוהה מדוע טרחו הרומאים, שהיו מודעי השקעות, להרוס עד היסוד את מבנה המקדש בירושלים ועוד מבנים מפוארים, במקום לשנות/להפוך את יעודם? להמשיך לעשות בהם שימוש מועיל לצרכיהם?
הורדוס שלא היה יהודי, אך היה נגוע ביהדות, היה פוליטיקאי נבון שהבין את המציאות המתקיימת בתקופתו וידע לנצל אותה נכון כדי להתקדם בכוון שנתן סיכוי לטווח הארוך. הוא גייס את הפוליטיקה הרומית בשלוב עם הכלכלה הרומית שהזרימה ליהודה כסף רב מאוד, הקימה פרויקטים, ויצרה מציאות של תנופת בניה ותעסוקה, והשיגה מציאות של שקט ושגשוג למשך יותר מששים שנה. הורדוס שכנע את הרומיים שהאוכל מרדים את החלומות, הרעב מעורר אותם.
השלוב ההסטורי של מותו, אכזריותו, מחלותיו, פרק הזמן הקצר שמשל, ניתוקו מהאליטות, שיצרו ואקום פוליטי ביהודה, יחד עם התהפוכות הפוליטיות ברומי, שינו את המציאות המעשית הזמנית, עוררו את מציאות החלומות, שהורדמה ע"י פריחת הכלכלה, והביאו לבסוף את הרומאים לדרוש בתקיפות חזרה את השקעותיהם האדירות, וזאת כנראה גם הסיבה שחמסו את אוצרות המקדש, כדי להחזיר לעצמם ולוא חלק מהשקעותיהם.
אך השלוב היסטורי הזה ייצר גם את חלום הנצרות שלאחר כמה מאות שנים הפף למציאות שרירה בדמות שונה אך קיימת ומשפיע עד לימינו.
הציונים חולמי ומיסדי המדינה בעת החדשה, פעלו על-רקע ותחת השפעת המציאות הזמנית הטראומתית והמשתנה באירופה ובעולם הסוף במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. כך מציאות משתנה באזור אחד יוצרת מציאות משתנה באזור אחר. זה קרה גם באמריקה בהבדל אחד, שם לא עמדו ברקע המציאות המשתנה חלומות לאומיים היסטורים. שם המציאות המשתנה הייתה תולדה של מיכלול חלומות אישיים קטנים של המהגרים, שחלמו על פיסת קרקע לעצמם, לחיות עליה באותה המציאות הטבעית שממנה הגרו.
החלומות של אבותנו המייסדים
אבותינו המייסדים היו "בעלי חלומות" שערבבו בין החלומות הקטנים והפרטיים לחלומות לאומיים גדולים ונשגבים, ואלה מהם, שלא השכילו להתפכח בזמן איבדו גם את חלומותיהם הקטנים. והתעוררו נפקחו עיניהם אל מציאות כואבת וכאילו אכזרית...
בשנת 48 הם עשו צעד נמהר או נועז שתאם את מציאות החלומותיהם, וגרשו מחצית ואולי יותר מהאוכלוסיה הפלשתינית וישבו במקומם עולים חדשים ומפונים יהודיים אחרים. בתהליך שהיה שרירותי חד-צדדי ומוכחש מציאות, הם פתרו בעייה אחת קצרת טווח, וייצרו בעיה אחרת וקשה, שהועברה לפתרון ארוך טווח של הדורות הבאים!...
אילו היו מנהיגי האומה חיים במציאות ארוכת טווח, היו מזהים את הבעייה כבעייה שלנו, ופונים לפתרונה!... ב 1956 למשל, בתהליך שרירותי חד-צדדי, ניתן היה להתחיל ביישוב הפליטים בסיני. לאחר 1967 ניתן היה שוב, להתחיל בתהליך באופן הרבה יותר מסודר עיקבי ושיטתי.
ובאמת השנים הראשונות היו שנים של ציפייה ותקווה בקרב באוכלוסיה הפלשתינית הכבושה. אלא שמנהיגינו התקשו להתנתק מהחלום ולהכיר במציאות היומיומית הפשוטה והאכזרית. כך הונצחה והועצמה הבעייה! כך נוצר העם הפלשתיני, שהיה מציאותי בדרכו לתקופה מוגבלת. כך מבלי רצון ומהעדר אומץ להכיר במציאות, יצרנו באוזלת ידנויש מאין, אומה פלשתינית, אומה חולמת ומנותקת מטופחת שנאה ותאוות נקם.
התהליך המציאותי, לוא נכונו לו, צריך היה להתרחש בשני כוונים אפשריים: הראשון, להמשיך ולכבוש שטחים נוספים,
להגלותם, וליישבם בהם! השני, להתחיל בתהליך תרבותי נמרץ ובלתי מתפשר, לשנות את תרבותם ואמונתם, ולאחר מכן לאזרחם ולגיירם.
במקום כל אלה בחרנו במציאות החלומית: להתעלם מקיומם! להכריז שהם אינם הבעייה שלנו! ולהמתין "שיתמוססו או שיתאדו..."או שיאומצו ע"י אחיהם שסביבם... איזן חשיבה תלושה! כך בכוח ובכורח להכריח עמים ואנשים שהכניעה היא לדידם עלבון עמוק גדול מהחיים עצמם!...
לפחות, אנו יכולים "להתנחם" ולהצדיק לדורות הבאים, בכך שניסינו את האפשרות הזאת ברצינות אך זה לא צלח בידינו.
הליך המציאות שיתהווה כאן, כבר נקבע בנחרצות הנוקשה והאופיינית, על-רקע האסטרטגיה השלום, שבחרנו לעצמנו: להשתלב באזור תוך התחשבות מיירבית בבעיות בצרכים ובדרישו של המדינות שסביבנו. המדינה היהודית תתפתח בהעדר כל ברירה אחרת, למדינת כל אזרחיה!
הדילמה שמונחת כרגע לפתחנו, היא האם ניתן לעשות מה, ומה עושים עד שזה יגיע???
אומה המתנהלת בקוצר ראות
במצבנו המורכב והבלתי פתיר, אנו מתנהלים בקוצר ראות, קוצר רוח ובמעברי קצוות: אם בשלשים השנים הראשונות של ריבונות שחקנו את הבריון האיזורי, שמאמין שמה שלא נפתר בכוח יפתר ביותר כוח, הרי שבשלשים השנים האחרונות חדלנו בהדרגה, להאמין ביעילות הכוח, ואימצנו אטסטרטגיה הפוכה: ראיית מועצמת של מיגבלות הכוח ואיבוד האמונה ביעילות השימוש בו לטווחי זמן ארוכים. רב מכך: מחשש לאבד את מעט השגי השלום המוגבל, שאולי צברנו לעצמנו בדי עמל, אנו כובלים את ידינו מרצון ותוך הגזמה אופיינית והפחדה עצמית, ומוכנים לספוג פגיעות חוזרות ונשנות, בביטחון ובריבונות, רק כדי שלא "להתעורר מהאשליה" שאנו בעיצומו של תהליך חיובי מתמשך, של הכרה וקבלה, ומוטב נכון וכדאי, לסבול ולהבליג כדי לא לפגום בהתנהלות התהליך ו/או להסיגו לאחור חו"ש!
למורכבות מצבנו האובייקטיבי אנו מוסיפים "בחדווה" ובשפע את תוצרי המבנה הפוליטי חברתי והמשטרי שלנו: מעכבי ומאיטי תהליכים, כך הפכו מצביאינו ושרי צבאינו מחוסרי התהילה, לפקידים "מתכסתחי"ם" מול הפוליטקאים "המכוסתחי"ם" מאז ומעולם! הצבא והפוליטיקאים עסוקים במרץ לאה, בלהעביר את האחריות לכשלון הבא, זה למגרשו של האחר, עוד לפני שהחלו בפעולה מעשית ממשית!...
דרושה ראיה ארוכת טווח
ובכן: ניתן וצריך לעשות מעשים כדי להאיט את תהליך השינוי הבלתי נמנע, של פניה הפוליטיים לאומיים של מדינתנו, ולו כדי שזה יתרחש זה יהיה בהדרגה מתמשכת ובתנאים הנוחים ביותר שישרתו את נכדינו או ניננו, שיחיו אחרינו בתוך הביצה שרקחנו להם בחיינו...
ראשית, צריך להבין ולהפנים את שיודעים כולנו: שהתהליך הנכון ובר הקיימא הוא שילוב ביניים בין שתי הדרכים הקוטביות שניסינו עד היום.
שנית, צריך להבין ולהפנים את המציאות הידועה ממילא: שתהליכים כאלה הם הדרגתיים, יש להם עליות ומורדות והם נמשכים לאורך זמן הכרחי.
שלישית, צריך לדעת, שכמדיניות מתמדת נגזר עלינו במצבנו המורכב והסבוך, נגזר עלינו לזגזג ולתמרן ואין לנו אפשרות לנהל מול שכנינו ומול אויבינו מדיניות קבועה אחת לאורך זמן.
רביעית, יש להשלים עם המציאות האנושית הידועה שיציבות ושלום לטווח ארוך, עושים עם העמים ולא עם המנהיגים! ותהליכים צריכים להבשיל.
חמישית, יש לאמץ מחדש את סדר העדיפות הישן: להכיר בחיוניות הצרכים הפנימיים שלנו כעם וכמדינה, כחיוניים לפחות כמו הצרכים החיצוניים.
להחזיר עטרה ביטחונית ליושנה
המשמעויות האופרטיביות של הדברים האלה, מביאים למסקנות הבאות: אין מנוס מפעולות אקטיביות צבאיות משמעותיות, עם כל הסיכונים שבכך, כדי לייצר שינויים והזדמנויות חדשות.
על תומכי תהליך אוסלו ורודפי השלום בקרבנו להבין, שבמצבנו היום, יש להכיר במציאות ולחזור, לפחות לתקופה מוגבלת, למדיניות האקטיבית הישנה, דהיינו להפעלת כוח ככל שנדרש מול עזה והחמס לרבות כיבושה והשתלטות עליה בכוח כל עוד זה משנה ומיטיב את מצבנו הביטחוני, ומחזיר את ההרתעה הישנה. לא מן הנמנע שפעולה כזו תייצר התלקחות מחודשת גם בצפון, ואז לפעול מחדש באגרסיביות גם מול לבנון וחיזבאלה, כולל כיבוש ממשי של דרום לבנון ושליטה שם לזמן מוגבל אם וככל שזה יידרש.
הכלל שצריך להנחות את מקבלי ההחלטות שבמלחמה עלינו לחשוב קודם כל על הניצחון ובמחיר המינימאלי, ולנקוט בכל האמצעים המצויים בידנו!
יש לפתוח חזית חדשה, חזית פנימית, ולתקוף באופן שיטתי ונחרץ את התחלואים שפשו בנו כדי למגרם! פוליטיקה, חינוך, חברה וכלכלה. מיצוי החובות של כל המגזרים שבתוכנו באופן שוויוני יותר, מתוך אסטרטגיה ושאיפה הכרעה פנימית על סדרי העדיפויות הראויים למדינה לטווח ארוך.
אם כלפי חוץ נגזר עלינו לזגזג, כלפי פנים חיוני לייצר מדיניות יציבה וברורה יותר ולאורך זמן.
הבחירות שבפתח מחייבות חשיבה ברוח זאת ובחירה בהתאם.
