עד למלחמת לבנון הראשונה נלחמנו לא רע. היו תקלות פה ושם, אבל בסך-הכל טיפלנו היטב בצבאות ערב ובמחבלים. לכן, תושבי באר-שבע לא חיפשו מרחב מוגן כשהם יצאו מביתם, ותושבי אשקלון לא התגוררו במקלטים מעופשים. מאז "סברה ושתילה", המצאנו לנו אויב חדש - התקשורת. בעוד שביחס למחבלים ולצבאות ערב, בשעתם, ידענו בבירור מה רוצה הצד השני - לסלק אותנו מעל המפה - הרי כשמדובר בתקשורת, ובמיוחד בתקשורת הזרה, אנו עוסקים בניחושים: האם הם אנטישמים? האם הם תומכים אוטומטית בצד החלש ואילו אנחנו הצד החזק? האם הם רוצים שהמלחמה תסתיים ב-happy end פלשתיני?
האמת היא הרבה יותר פרוזאית: עיתונאים הם מספרי סיפורים. הם לא בעדנו. הם לא נגדנו. הם גם לא כל כך חשובים, כי הם לא כל כך משפיעים. למיתוס שיצרנו, לפיו העולם הגדול עוצר את נשימתו לראות ולשמוע מה קורה בעזה, אין אחיזה במציאות. ישראל משקיעה תשומת לב אדירה ביצירת אווירה אוהדת בתקשורת הזרה, מתוך הנחה שהתקשורת הזו מכתיבה את דעת הקהל בחו"ל. כדי למצוא חן בעיני האירופים, האוסטרלים והאמריקנים, אנו נלחמים עם ידיים קשורות, מבלי להבחין בכך, שמבחינת העולם הרחב, אנו מהווים אייטם מליגה ג', שחשיבותו משתווה במקרה הטוב לעלייה במחיר הקטשופ. בהפגנות נגדנו בחו"ל משתתפים בעיקר ערבים, שהאינטרס שלהם ברור, ביחד עם מספר לא גדול של מפגינים מקצועיים. אך הציבור הרחב מעבר לים לא מעסיק את עצמו בשאלה, מיהם הטובים ומיהם הרעים בסכסוך המזרח תיכוני, כשם שגם אנו - יש להודות על האמת - לא מוטרדים מן השאלה, מי הם הטובים ומי הם הרעים במלחמות בסרי לנקה, מזרח טימור או הבלקן.
למרבה הצער, אותם מנהיגים ישראלים, שהאמינו בשנת 2005 כי אם נגרש מרצועת עזה את התושבים היהודיים, וניתן לפלשתינים לנהל את חייהם בלעדנו ולבחור בצורה דמוקרטית את מנהיגיהם - יבוא השלום, סבורים כעת, שאם ננהל את המלחמה באופן ג'נטלמני - לא נכה בכל הכוח, ונעצור מדי פעם לוודא שהאוייב לא מת - נוכיח לעולם שאנחנו הטובים והצודקים. הנסיגה לא הביאה את השלום לשדרות, והכרה עולמית בצדקתנו לא תביא את הרגיעה לאשקלון. דעת הקהל העולמית לא שווה אפילו יום אחד נוסף של ישיבה במקלט.