ביום התשיעי למבצע "עופרת יצוקה", מסתכמת התגובה הערבית למבצע בהתפתחויות כמפורט להלן.
ברחבי העולם הערבי והמוסלמי נמשכים גילויי זעם ומחאה על הפעולה ועל הפגיעה בפלשתינים. גילויים אלה משתקפים בהפגנות רחוב גדולות, בשידורים ופרסומים בתקשורת, ובהצהרות מפי דוברים ממשלתיים ואישי ציבור שבהן חוזרת הקריאה להפסקת הפעולה לאלתר ולהסרת המצור מעל הרצועה.
הפגנות התמיכה בחמאס מעודדות בעיקר על-ידי ממשלות אירן וסוריה, וכן על-ידי חיזבאללה בלבנון. ואולם הן בולטות גם במצרים, שם עומדים מאחוריהן "האחים המוסלמים", ובירדן – שבה הן מאורגנות כנראה על-ידי גורמים איסלאמיים ופלשתינים. ההפגנות נועדו ליצור לחץ על שני המשטרים להקשיח את עמדתם כלפי ישראל (בשתי המדינות נשמעו קריאות לבטל את הסכמי השלום עמה). עד כה ההפגנות לא יצאו מגדר שליטה, ויש ביכולת המשטרים להתמודד עמן. ואולם מחשש להידרדרות פנימית ראו המשטרים צורך לאפשר להמונים "להוציא קיטור" ולהסתייג בפומבי מהפעולה הישראלית.
בין הממשלות הערביות, בולטת עמדתו של המשטר המצרי. מצד אחד, המצרים גינו את פעולת צה"ל, דרשו את הפסקתה המיידית ללא תנאים מוקדמים, והבהירו שמטרתם היא להפעיל לחץ בינלאומי על ישראל להפסיק את הפעולה ולהביא לפתיחת כל המעברים בין הרצועה לישראל. מצד שני, מצרים הטילה במפורש את האחריות להידרדרות ולתוצאותיה גם על החמאס, ודחתה את דרישת החמאס לפתוח את מעבר רפיח, אלא אם השליטה בו תהיה בידי הרשות הפלשתינית ומשקיפים אירופיים, ברוח הסכם המעברים מ-2005. מובארכ גרס גם שלא ניתן להכניס סיוע לעזה ללא פיקוח ישראלי. גם התקשורת הממסדית המצרית תוקפת את החמאס, כשלוחה אירנית, על שהתנהלותו הובילה להידרדרות. גם ראש הרשות הפלשתינית, אבו מאזן, שביקר השבוע בקהיר, שותף להטלת האחריות להידרדרות על החמאס.
ממשלות ירדן וסעודיה נמנעו עד כה – כנראה משיקולים של רגישות פנימית – מללכת בדרכה של מצרים ולבקר פומבית את החמאס, למרות שסביר להניח שאף הן מבקרות את התנהלותו. עם זאת, בדבריו של שר החוץ של סעודיה במפגש שרי החוץ של הליגה הערבית בקהיר ניתן היה לשמוע נימה ביקורתית כלפי החמאס.
בראש המחנה הנגדי ניצבות אירן, סוריה וחיזבאללה, התומכות באורח מלא בחמאס. חיזבאללה אף תקף את מצרים על סיועה לישראל, וקרא ליצור לחץ פנימי, גם מצד הצבא, על המשטר המצרי, שיאלץ אותו לתמוך בחמאס.
עד כה לא התגבשה פעולה ערבית משותפת יעילה לטיפול במשבר. שרי החוץ של הליגה הערבית הסתפקו בהחלטה על מאמץ משותף להעביר במועצת הביטחון החלטה שתקרא להפסקת המבצע, ושיגרו לניו-יורק משלחת הכוללת שמונה שרי חוץ ערביים. ספק אם מאמצים אלה יניבו תוצאות של ממש, וקריאתו של נשיא סוריה לכנס פסגה ערבית נותרה בינתיים ללא היענות.
משמעויות
אין ספק שרוב המדינות הערביות, וודאי המתונות שבהן, מסתייגות ומודאגות מהתנהלות החמאס ומשליטתו בעזה. החמאס נתפס בעיניהן כגורם רדיקאלי הקשור באירן, מונע הסדר ישראלי-פלשתיני ותורם לאי-יציבות אזורית. תפיסת השלטון בעזה על-ידי החמאס והתמיכה הצבאית הניתנת לו על-ידי אירן וחיזבאללה נתפסות בעיני הממשלות המתונות כחלק מהתחזקות הציר אירן-עירק (השיעית)-סוריה-חיזבאללה מול המחנה הסוני המתון. מבחינה זו, מדינות ערב המתונות מצויות בין שני שיקולים מנוגדים: מצד אחד, יש להן עניין – שברור שאינן יכולות להודות בו בפומבי – שפעולת צה"ל תחליש את החמאס, ואולי אף תתרום לנפילתו. מצד שני, הן רואות חובה לעצמן לסייע לאוכלוסיה הפלשתינית ברצועה הנתונה במצוקה קשה, כאשר תחושת חובה זו מלובה על-ידי הפגנות הרחוב בעולם הערבי.
מעל כולן, מצרים רואה בחמאס איום ויריב, גם מסיבות נוספות – בעיקר עקב זיקתו של החמאס ל"אחים המוסלמים", היוצרים את האיום העיקרי למשטר המצרי. המצרים גם מודאגים מהאפשרות של היווצרות "חמאסטאן", הקשורה לאירן ולחיזבאללה, על גבול מצרים, ומזהים בהתנהלות החמאס את טביעת אצבעותיה של אירן. מצרים אינה רוצה בכניסה בלתי מבוקרת של פעילי חמאס לשטחה, כאשר בסיני כבר נוצר חלל ביטחוני המדאיג אותם, וכאשר החמאס יוצר קשיים וחיכוכים ביחסי מצרים וישראל.
מסיבות אלה, מנהיגי מצרים יצאו באורח בוטה וחסר תקדים נגד החמאס – גם אם הטילו חלק מהאחריות על ישראל. התנאים שמובארכ קבע מול דרישת החמאס לפתיחת מעבר רפיח נועדו לערער את מעמדו של החמאס כממשלה לגיטימית ואת מעמדה של הרצועה כישות נפרדת מהרשות הפלשתינית.
מנגד, הציר אירן-סוריה-חיזבאללה מבקש לנצל את המשבר כדי לבסס את השפעתו כגורם מרכזי ברצועה, ובזירה הפלשתינית בכלל, ולהזין בהתמדה את המאבק המזוין נגד ישראל. ציר זה גם מבקש להשפיע על הטיפול בהפסקת האש ועל תנאיה ותוצאותיה, ולערער את מעמדה של מצרים כגורם הערבי העיקרי המתווך בין החמאס לישראל. מאחר שרוב הממשלות הערביות מסתייגות ומודאגות מהחמאס ומפעילותו, הדרך שבה מבקש הציר הרדיקאלי להשפיע על האירועים היא על-ידי הסתת ההמונים – המגלים אהדה לפלשתינים, והמושפעים מהשידורים בטלוויזיה של המראות הקשים מהרצועה – נגד הממשלות המתונות, כדי לאלצן להקשות על ישראל ולסייע לחמאס.
חילוקי הדעות הבין-ערביים חושפים שוב את חולשתו המובנית והמתמשכת של העולם הערבי, את העדר המנהיגות בו ואת קשייו לגבש ולנקוט עמדה ופעולה משותפות. אחת התוצאות של חולשה זו, בצד אי-האהדה לחמאס מצד רוב הממשלות הערביות – היא שהחמאס והאוכלוסיה הפלשתינית ברצועה מוצאים עצמם תחת לחץ צבאי ישראלי אינטנסיבי, מבלי שהעולם הערבי ימצא דרך, לפחות בינתיים, לסייע להם במידה ממשית. עם זאת אפשרי, שככל שהמשבר יימשך, ישתלבו מדינות ערב במגעים ובצעדים להשגת הסדר להפסקת אש.
ניתן לראות את חולשתו של העולם הערבי בהקשר רחב יותר. בשנים האחרונות נחלש המחנה הרדיקאלי הערבי, לאחר שמשטר סדאם חוסין בעירק הופל ומשטר קדאפי בלוב שינה את דרכו. מצד שני, מדינות ערב המתונות רואות עצמן תחת איום גובר של הציר השיעי-רדיקאלי בהנהגת אירן. איום זה מקשה עליהן לגבש פעולה משותפת גם בסוגיות אחרות, כדוגמת יצירת מענה לאיום הגרעיני האירני וגיבוש עמדה משותפת ופעילה כלפי התהליך המדיני בסוגיה הפלשתינית.
משום כך, הייתה בתקופת מלחמת לבנון השנייה ציפייה בלתי מוצהרת במחנה הערבי המתון שצה"ל ינחית מכה קשה על חיזבאללה. ציפייה זו נכזבה. עתה חוזרת ציפייה זו שוב לאור העימות הצבאי בין צה"ל לחמאס – היינו שהחמאס יספוג מכה קשה, שתערער את מעמדו ברצועה ובזירה הפלשתינית. אם אכן כך יקרה ואם בעקבות הצלחה צבאית ישראלית יתגבש מהלך מדיני שיביא לכך שהרשות הפלשתינית תזכה במעמד מחודש ברצועה – הדבר יתפרש כמכה לחמאס והמחנה הערבי המתון יזכה בהישג שיחזק את מעמדו מול הציר השיעי-רדיקאלי.
