החיפוש הבלתי פוסק של אנשי התקשורת אחר משגים וטעויות בעיצומם של הקרבות בעזה, הוא במקרה הטוב חוסר רגישות משווע, הן לגבי החיילים הנמצאים כעת בקו החזית הראשון, ושלא לדבר על משפחותיהם המטלטלות בין תקווה לייאוש.
הניסיון לסחוט מפי הגברת גביזון מידע על לקחים אשר כביכול לא הפקנו בעיצומו של קרב, הוא איוולת שקשה לעבור עליה לסדר היום.
נראה כי התקשורת עדיין לא הפנימה את השפעתה ההרסנית בדיונים עקרים ממין זה, ואינה מסוגלת לרסן עצמה ולהמתין עד שוך הקרבות, כאשר יהיו התנאים בשלים לסיכומים והערכות, וחיילינו ישובו לביתם.
האורחת הנכבדה פרופסור זהר שביט אשר האפילה על כולם בנחרצות דעותיה, אותן הביעה תוך הרמת קול ונפנופי ידיים, לא רק שלא שכנעה איש, אלא הוכיחה פעם נוספת כי משדרי הטלוויזיה אוספים את מרואייניהם לא על-פי מידת הרלוונטיות לנושא הנדון, אלא ובעיקר על-פי הצבע אותם הם עשויים להעניק למשדר.
ניתן למצוא נחמה בדבריה הראויים של רות גביזון, אשר בדרכה שלה, סירבה להתייחס לנושאים הקשורים למלחמה והיוותה מודל אשר רצוי היה כי כל אנשי התקשורת והמרואיינים הנלהבים מדי - יאמצו אל ליבם.
בסך-הכל ניתן לסכם ולומר, היה זה משדר אומלל בעל עיתוי גרוע, והוא הוכיח לנו כי לעומת צה"ל אשר הפיק לקחים, לתקשורת
האלקטרונית בישראל נשארו עוד הרבה לקחים להפיק; רק חבל ששום וועדה לא חוקרת וגם לא תחקור את טעויותיה.
