הגם שמוטל איפול-מה על מהלכי צה"ל במלחמת 'עופרת יצוקה', אי אפשר שלא להתרשם, תוך צפייה בת שעות רבות מן הכורסא הנוחה בבית המחומם בערוצי הטלוויזיה, משני היבטים: האחד – והחשוב ביותר - דבקות הלוחמים במשימה, תחושת השליחות שבה הם חדורים ואחוות הלוחמים, כאשר רבים מהם הינם חובשי כיפות. ההיבט השני – איכות האמל"ח הצה"לי, הן באשר לנשקים ולתחמושת והן באשר לציוד הצבאי המשמש את החיילים.
לוחמי צה"ל - בין אם הם טייסי חיל האוויר, בין אם הם לוחמי השריון, בין אם הם תותחנים ובין אם הם הכוח הקרקעי המסתער אל מול פני האויב בסימטאות המעופשות ובבתים המבוצרים – מבצעים את משימתם מתוך גאווה בלתי מוסתרת. הם יודעים שנחלצו להגנת העורף בדרום המדינה לאחר שמונה שנים של ספיגת רקטות וטילים ללא תגובה רצינית. לא תקלות פה ושם, מהן טראגיות (ירי בשוגג של כוחותינו על כוחותינו) ומהן פגיעות באוכלוסיה חפה מפשע – ירתיעו אותם.
רק תנו ללוחמים את האפשרות להתקדם, להשלים את משימתם-שליחותם, ורק אל תעצרו אותם בלי שהיעד, דהיינו שבירת זרועו של החמאס לבלי יכולת שיקום, יושג עד תום.
הדברים נאמרים משום שגוברת התחושה שהדרג המדיני ייכנע ללחץ המדיני-אנטישמי הגואה, להיחלצות חלקים ניכרים בקהילה הבינלאומית למאמצי הצלת הנהגת החמאס הטרוריסטי במטרה לגזול מישראל את נצחונה ואת פירותיו.
אבל לא רק על שום לחץ בינלאומי עלולה ישראל שלא לסיים את מהלכי "עופרת יצוקה", אלא גם על שום פיק-ברכיים שדומה כי כבר אוחז את ההנהגה המדינית שלנו, הנמצאת בסוף דרכה הפוליטית. נשמעים קולות, כאילו אי אפשר לשים קץ לשלטון החמאס.
מתן האור הירוק למבצע, הגם שבא באיחור ניכר, לאחר חודשים ושנים של ירי ללא תגובה ממשית, היה צעד אמיץ ונבון. הציבור חש, בעיקר לאחר הניסיון המר של מלחמת לבנון השנייה, כי הפעם ההגה הביטחוני נתון בידיים הנכונות: שר ביטחון שהוא רמטכ"ל לשעבר, ולצידו רמטכ"ל מקצועי שאינו משחק לידי התקשורת, שאינו חש בנוח באור הזרקורים, ששיקם את הצבא לאחר טראומת-יולי 2006.
ואולם דומה ששר הביטחון, שכיום הוא גם מנהיג מפלגה חשובה, שעיקר זמנו בעיתות שבין המלחמות מוקדש למשחק הפוליטי, שוקל בשעות אלה לחיצה על בלמי מכונת המלחמה, תוך כוונה להיכנס למו"מ על הסכם מחודש לרגיעה.
האם אהוד ברק אינו מבין מה משמעה של רגיעה עם ארגון רצחני כמו החמאס? האם אינו יודע שזוהי עבודה-בעיניים, שמדובר בעצם בפרק זמן שמאפשר לחמאס "שאיפת אוויר", ומה שחשוב יותר – לצבירת מאגרי טילים ואירגון מחדש של כוחותיו, לקראת חידוש המתקפה?
הן זה מה שהיה ברגיעה הקודמת. אומנם תושבי עוטף עזה נשמו באותם שבועות ולו לזמן-מה לרווחה, אבל בעזה לא ישבו בחיבוק ידיים. כל הרצועה נחפרה, כל "מרחבי השיגור" הוכשרו, כל המנהרות היו אוטוסטרדות להעברת ציוד רקטי למכביר ממצרים לרצועה – לקראת רגע חידוש הטרור, רגע הפסקת הרגיעה, אותו רגע שצד אחד בלבד, החמאס, החליט עליו לפי צרכיו ונוחותו.
רגיעה? – אין מצב מסוכן מזה. אין מצב חמור מזה לעתיד לבוא, ולכן אסור לדבר ולדון על רגיעה בסגנון החמאסי. צה"ל כבר נמצא בשטח, חיילים משלמים בחייהם, יש לנו חללים ופצועים, אבל יש לנו צבא חדור רוח-קרב מוצדקת מאין-כמוה. ולכן יש להוציא מן הלקסיקון המדיני-דיפלומטי את המלה הנבובה הזאת מבית היוצר של אויבי ישראל – "רגיעה". תנו לצה"ל להמשיך במשימתו הקדושה – לחסל את ראשי הצפע החמאסי בלא שום גמגום ופקפוק.
וכאן אנו באים להיבט השני שבולט במלחמה זו. רואים מבעד למסכי הטלוויזיה שהלוחמים מצויידים היטב. רואים את איכות הנשק, את שיכלולו, את המזל"טים המתצפתים ומכוונים, את המסוקים המשגרים את פצצותיהם המונחות, את הדיוק ואת שיא הטכנולוגיה הצבאית. כל אלה הם פיתוחים מבית היוצר הישראלי.
אנחנו רואים זאת – והעולם כולו רואה זאת. על אפם וחמתם של הגויים, הם רואים צבא נחוש, מצוייד היטב, פועל להסרת איום קיומי על מדינה קטנה ואיתנה ושמה ישראל.
יש על מי לסמוך גם בעורף, על המוח היהודי המפתח ומייצר לנו, מדינת היהודים, את אמצעי הלחימה המשוכללים הללו, שאחת היא מטרתם: לתת בידי הלוחמים את מיטב האמצעים היעילים והמתקדמים ביותר לביצוע משימתם, להביא ביטחון ושלום למדינת ישראל ולאזרחיה.
רק אל נא תעצרו את הצנחנים, גולני, השיריונאים, הטייסים ושאר הכוחות. תנו להם להשלים את המשימה, שבה החלו. "רגיעה"? –אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק.
