הר הרצל. עשרה בטבת. קור ירושלמי. שתי לוויות רצופות. מלווים שני בחורי חמד, בוגרי ישיבה, קצינים בגולני ובצנחנים. בחברה הדתית-לאומית כולם איכשהו מכירים את כולם, כולם נפגשו באיזשהו מקום בדרך. הקצין מגולני, תושב מעלה מכמש, היה קצין בחברון עד לפני מספר חודשים. הכרתי אותו, ואני זוכר ששאלתי את עצמי אז - איך יכול להיות בחור כזה, איך יש מלאך כזה. את קצין הצנחנים, תושב קדומים, לא הכרתי אישית, אך משפחתו גרה בעבר בקריית ארבע ומוכרת די מקרוב. משפחה מופלאה, שעלתה מצרפת לפני שנים. דודו היה הרב של אחד היישובים בגוש קטיף, והמשפחה עברה את חוויית הגירוש מקרוב. המשפחות חזקות, מאמינות, מופת אנושי ויהודי.
אני שומע את הביטוי "נפגעו מאש כוחותינו", שומע את התיאור על פגז הטנק שנורה בשוגג לבית שבו התמקמו כוחותינו. מבעד לערפילי הזמן עולים קולות מוכרים: מיד אחרי מלחמת יום הכיפורים, הסבה לשיריון, אני תותחן טנק צעיר באימון. תרגיל באש חיה, שת"פ חי"ר ושיריון, הסתערות וחיפוי באש. הטנק שלי מקבל פקודת אש. אנו עולים לעמדה, המט"ק נותן פקודת ירי. אני שם "צלב" על המטרה, גבעה רחוקה ועליה כמה שלדי זחלמי"ם ישנים. "מזהה?" "מזהה". "אש!". משום מה, מתעורר בי ספק. אני לא בטוח. "אתה בטוח?", אני שואל את המט"ק. "כן, נו, תירה כבר!". קול בקשר מלחיץ: "שתיים אלף, מה קורה? מדוע אתה לא יורה?", "אני יורה". אני לוחץ על ההדק. הטנק מזדעזע, התא מתמלא עשן. לפתע - קולות בקשר, מבוהלים: "מה אתם עושים? אתם יורים עלינו!" - התברר כי כוח חי"ר התמקם בטעות על הגבעה הלא נכונה. בנס, האירוע אז הסתיים בלי נפגעים.
אני מכיר מקרוב את תחושת הטנקיסטים בזמן פעולה. לחץ, מתח, מכל כיוון אפשר לחטוף אר פי ג'י, מוכרחים להקדים את האויב, אבל לאן? התותחן רואה שטח קטן מאוד. הקשר מלא קולות, ההוראות לא תמיד ברורות. ירי פגז לבית הלא נכון עלול לקרות. אינני מקנא בצוות הטנק שירה את הפגז המוטעה. אין ספק שההרגשה נוראה. אבל אסור להאשים אותם; גם הם קרבנות. חיילינו נהרגו באש כוחותינו, אבל לא באש צוות הטנק; חיילינו נהרגו "באש כוחותינו" - שרי הממשלה שהחליטו על הבריחה, ההינתקות, הגירוש, והפקרת השטח לאוייב. הם אלו שבמחדלם המופקר הפך השטח למדינת טרור רוויית טילים.
כל הדרגים, ממקבל פרס הנובל שהביא לכאן לראשונה את הארכי-טרוריסט ואלפי המחבלים, דרך ראש הממשלה שהוליך שולל את בוחריו התמימים, המשך בשרים המתקרנפים והערמומיים שהערימו על החלטת המתפקדים, דרך חבורת החווה הצינית, העיתונאים המאתרגים, היועצים המושחתים, הפירסומאים והספינולוגים, עורך הדין החלקלק, המייצג גורמים עלומים רבי הון השרויים עמוק בעסקים עם האויב, חברי הכנסת רודפי הג'ובים, וכל מי ש"מילא פקודות" וביצע את המהלך המטורף. הם "כוחותינו"; הם האשמים. אשמים באלפי טילי קסאם וקטיושה שנוחתות על ערי ישראל, בסבל ובפחד של מאות אלפי ישראלים, באלפי יהודים פליטים אומללים בארצם, בחיילים שנשלחים לתוך השטח שנטשנו והפך לשטח תופת; התופת שנוצרה בכוחנו, בכוחותינו. והם האשמים גם בסבל האוכלוסיה הערבית, בתמונות הזוועה שמשודרות לכל העולם, ובתגובת השינאה הנוראה מכל עבר.
וכעת, ליבנו עם חיילינו הגיבורים, האמיצים, היפים, ששוב נשלחים להציל את עם ישראל ממנהיגיו. האם נלמד הלקח? האם הסתיים כבר תהליך הנסיגות המטורף, ההזוי, הטרוריסטי? אולי, הלוואי, מי ייתן, שסוף סוף נלמד להבין שארץ ישראל היא המעניקה ביטחון לעם ישראל!.