החודשים האחרונים זימנו לאלה המכנים עצמם "חברתיים" הזדמנות מיוחדת לזעוק "אמרנו לכם": בעקבות המשבר הכלכלי הגלובלי "היד הנעלמה" הושמה ללעג, הביטוי "שוק חופשי" הפך לקללה שחורה והמילה "קפיטליסט" הייתה לכינוי גנאי. עד כדי כך הגיעו הדברים, שאפילו אהוד ברק גילה מחדש את הסוציאל-דמוקרטיה והעמיד למכירה את דירת היוקרה שלו במגדלי אקירוב.
בחירתו מעוררת ההשראה של ברק אובמה לנשיא ארה"ב בנובמבר אשתקד הנסיקה את האופוריה הסוציאל-דמוקרטית לגבהים חדשים: בן למשפחה מעורבת, שהקדיש שנים מחייו לטיפול באוכלוסיית מצוקה, אמרו לעצמם ה"חברתיים", ינהיג סדר כלכלי חדש בוושינגטון: לא עוד "השתוללות של השוק החופשי", לא עוד "קפיטליזם חזירי", לא עוד פערים חברתיים.
והנה, השבוע התבשרנו שהצעד הכלכלי המשמעותי הראשון שמתכנן להוציא לפועל אובמה, מי שיועד להיות נסיך הסוציאל-דמוקרטיה או לכל פחות שגרירהּ בבית הלבן, הוא דווקא קיצוץ מסיבי במיסים. על-פי הדיווחים, יפחית אובמה מיסים בסכום של לא פחות מ-300 מיליארד דולר, שיהוו כ-40% מכלל התקציב של תוכנית התמריצים הכלכלית שלו.
לשכיר האמריקני הממוצע משמעותו של צעד זה תהיה תוספת של 500 דולר בחשבון הבנק, תוספת שאין להמעיט בערכה. אולם המשמעות ההצהרתית הטמונה בתוכנית - חשובה לא פחות: הנשיא האמריקני הנבחר אינו מתכוון להגדיל את חלקה של הממשלה במשק האמריקני.
בניגוד לרבים מתומכיו בארה"ב ומחוצה לה, הפנים אובמה, כך מתברר, את האמת הכלכלית הפשוטה: הממשלה, בהגדרתה, היא מנהלת בינונית במקרה הטוב וגרועה במקרה הרע. במשרדי הממשלה לא נמצא הכסף הגדול (וזה טוב), המכשולים הביורוקרטיים מאיימים להכשיל כל יוזמה מקורית (וזה רע) ומשרדים אלה כפופים לאילוצים פוליטיים ומאוישים במינויים בלתי מקצועיים (וזה מכוער). כיוון שכך, מרבית המנהלים הכישרוניים והיצירתיים נרתעים ממילוי תפקידים בשירות הציבורי.
אם מוסיפים לכך את העובדה שבמשרדי הממשלה שעות העבודה הן קבועות (מי מאיתנו אינו מכיר את הפקיד שעטו נשמט מהיד כאשר מחוגי השעון מורים על השעה חמש), שהקידום הוא במקרים רבים פונקציה של ותק ולא של הישגים, ושבשירות הציבורי מעטים הם התמריצים הקושרים בין תרומתו של העובד לבין התגמול הניתן לו - לא מפתיע שהמנהלים השאפתניים, המצליחנים והמאמינים ביכולתם לקצור הישגים - מתרחקים משם.
כמובן, גם בשירות הציבורי יש מנהלים כישרוניים, הגונים ונמרצים, המונעים על-ידי תחושת שליחות ועל-ידי תמריצים אחרים שאינם כלכליים, ואין כוונת הכתוב לטעון כי על השירות הציבורי לאמץ את מערכת התמריצים של השוק הפרטי, שכן בכך יהיה פתח לשחיתות ולשיבוש מערכת השיקולים המנחה את המנהלים בהם.
גם אין בכך כדי לבטל את חשיבות השירות הציבורי במדינה דמוקרטית. דווקא בתחומים החשובים ביותר לקיומנו - צבא, ביטחון פנים, בריאות וחינוך - שמורה לו הבלעדיות, ולכן מתחומים אלה יש להרחיק את מנהלי המגזר הפרטי, שהמוטיבציה העיקרית שלהם היא להשיא רווחים.
אך מנגד יש להרחיק את מנהלי המגזר הממשלתי ממוקדים שבהם הכסף הוא המניע העיקרי - לא מפני שהם כישרוניים פחות או משכילים פחות ממקביליהם במגזר הפרטי, אלא משום שמערכת השיקולים שלהם כוללת גורמים מתערבים הפוגעים בתוצאות העסקיות.
לפיכך, גם לאור המשבר הכלכלי הגלובלי וגם בעקבות בחירת אובמה, העיקרון הפשוט שצריך להנחות את יחסי הכוחות בין המגזר הפרטי למגזר הממשלתי נותר בעינו: הראשונים ינהלו את הארגונים שמטרתם העיקרית היא רווח כלכלי, ואילו האחרונים יטפלו בארגונים שמטרתם העיקרית היא אחרת.
