לפני שבועיים נפתחה המלחמה בעזה. כתבתי כי לדעתי המלחמה בעזה מיותרת. חשוב להדגיש כבר כאן בפתח הדברים כי, התנגדתי לשחרור אסירי החמאס, במסגרת מאמר שפורסם בעיתון הארץ ביום 12.8.03 תחת הכותרת "מקומם של טרוריסטים בכלא". דעותיי מאז לא השתנו. התנגדתי להינתקות בלי לתמוך בגוש קטיף כי חששתי מאותו איבוד שליטה שבו אנו נמצאים.
המלחמה בעזה מיותרת בעיקר עקב המצב המסובך והבעייתי שנוצר שם כתוצאה מההינתקות – עם הדגש על המצב כיום. היא מיותרת כי היא לא הציבה יעד להשתלט על עזה ורק יעד זה יכול למנוע את ירי הרקטות - יעד זה איננו אפשרי – ודאי שלא לטווח ארוך.
כרטיס אדום לממשלה
המצב החמור אליו הידרדר ביטחון ישובי הדרום הוא כרטיס אדום למובילי ההינתקות. הוא כרטיס אדום למי שניהל את ההיערכות הביטחונית של ישובי הדרום מאז ההינתקות. הוא כרטיס אדום לממשלה שהתנגדה בבית המשפט העליון למגן את שדרות. כרטיס אדום לאותה ממשלה ששחררה את אסירי החמאס בקיץ 2003 כמחווה לאבו מאזן – זה שלימים הודח מעזה ממש על-ידי אותם אלו ששוחררו על ידינו כמחווה עבורו. הוא כרטיס אדום לאותה ממשלה שכעת נדרשת ליתן דין וחשבון בפני הבוחר וערב הבחירות יוצאת למלחמת בזק להגנת אזרחיה.
מלחמת בחירות?
יש להרים גבה, עת ממשלה היושבת על כס השלטון, במשך 3 שנים, מפגינה איפוק – מתנגדת בבית המשפט העליון למגן ישובים - לדידי מעט לא מובן, נוכח שיגור רקטות שיטתי לעבר ישובי הדרום ואז רק ערב בחירות "מאבדת" את אותו "איפוק". מעניין כיצד יראו תשדירי הבחירות של אותם מפלגות – הן אותן המפלגות ממש שניהלו את מלחמת לבנון השנייה - והמנהלות כעת את המלחמה בעזה. הרי אותו איפוק הוא זה שהביא להתארגנות המאסיבית של החמאס בעזה.
חובתה של מדינה להגן על אזרחיה אינה מוטלת בספק. דומה כי מדינת ישראל של השנים האחרונות נמנעה לעשות כן. חובה זו להגן על אזרחי המדינה לא צצה רגע קט, ערב הבחירות כפי שהיא לא נעלמת רגע קט - לאחר הבחירות. לא ניתן לנהל מלחמה ובחירות בד-בבד. שהרי מלחמה וקמפיין בחירות הם דבר והיפוכו. במלחמה נדרש איחוד ולקראת בחירות אין מקום להתאחד.
לא ישכנעו אותי שהחלטות המדיניות הם אינם נטולות רבב משיקולי בחירות. לא יספרו לי שלא קראו את הסקרים בטרם היציאה למלחמה. ברור לי, כי במשך 3 שנים האחרונות ,לא נעשה מיגון; לא ברור לי כי, ממשלת מעבר המנועה משפטית מלקיים ועדות למינוי שופטים, אינה מנועה לצאת למלחמה.
להתנתק מן היכולת להגן?
אין לנו שאיפות לשוב לשלוט בעזה. התנתקנו ממנה בעצמנו. לכשעצמי, סברתי כי נאבד שליטה במצב אם נתנתק. לצערי – כתבתי וצדקתי. אינני נמנה על תומכי גוש קטיף אך גם לא תמכתי בהינתקות. ידענו וקיבלנו התראות כי תנוטרל היכולת המודיעינית ותצטמצם לאפס. נוצר בעזה ואקום מודיעיני שהותיר לחמאס קרקע פורייה וחופשייה להתארגנות ללא מפריע.
בצדק, אנו מוכרחים למנוע את ירי הרקטות. צורך זה לא צמח באישון ליל - ערב הבחירות. זאת ועוד, ירי זה אינו ניתן למניעה אלא באמצעות השתלטות פיזית על עזה – השתלטות מעין זו, איננה אפשרית ואנו מדגישים כי זוהי איננה מטרתנו. מכאן, נעדר כל צידוק למלחמה זו.
מתעלמים מן העיקר
על-פי המידע שידענו כל העת, כבר 3 שנים אנו עדים מן הצד להתחמשות נמרצת של החמאס ובניית אינסוף מנהרות ועיר תחתית שלמה. כך גם התחמשות מחדש של החיזבאללה ב 46 אלף טילים אשר מסוגלים להגיע גם לכור בדימונה. דומני כי, כאשר האיום מצפון התעצם פי שלוש עלינו להיות יותר זהירים נוכח הסכנה הצפויה והעדר המוכנות לה.
אני מצר על כך שדווקא היום כשהאיום האירני להתחמשות גרעינית ממשמש ובא - על-פי דוח כתוב של ועדה רשמית לאנרגיה אטומית באו"ם – אנו מסיחים את תשומת הלב, הלאומית והעולמית כאחד, לעבר ירי הרקטות מעזה שכאמור אינו ניתן למיגור. לעניות דעתי, האיום האירני הוא קיומי יותר ויש לטפלו בדחיפות יותר.
אם היה לי שביב של תקווה כי המלחמה בעזה תביא לחיסול ירי הרקטות הייתי מברך עליה בשתי ידיי. אף ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל – מטילים ספק רב בכך. לצערי, המצב הביטחוני הקשה והעגום של תושבי הדרום מול הרקטות משול למחלה מסוכנת שכל ניתוח לא ישפר את המצב אלא רק יחמירו. הניתוח בכל זאת מתקיים כיום והוא בעיצומו, דם רב של מיטב בנינו - ניקז. תקוותי, שנצליח במערכה. תקוותי, שתדע כל אם שעשינו הכל כדי לא לשלם את ממחיר של דם בנה בעבור ביטחון אמת.
