כל פעם שאני רואה איך מתלהמים, ועד כמה השכל האנושי יכול להיות ריק, חסר כל, זה מזכיר שהיינו פעם בני עשרה, מלאי אנרגיות ודחפים, מה לא היינו מוכנים לעשות כדי שהיפהפיה של הבית ספר תסכים להתיחס אלינו. עבר זמן והיא בשלה, ממש יפה וחטובה, גוף מהמם, בליטות רק במקומות הנכונים, אבל מה לעשות, עדיין לא כל כך שמה לב אלינו. ניסו טריקים. במסיבות לנגן בגיטרה, לרקוד באופן הכי סקסי ומעורר התעניינות. אבל, היא כמו, או כאילו, עיוורת. גם אז לא הייתה תקשורת סלולרית ולא היה SMS, אז קניתי לה מסטיק בזוקה עם הסיפור שהיה בכל יחידה של הבזוקה, ארזתי יפה, והשארתי לה אותו אצל אחותה הקטנה, תוך שאני אומר לה, הי, אל תשכחי לומר שהבאתי הפתעה.
למחרת חשבתי שהנה אולי היא תתייחס, אבל איפה היא, והיא להתייחס, אבל היה לי מזל כי הודיעו על מבחן, ואז לא היה אינטרנט, היה צריך להיות תלמיד טוב, ואם לא, היה קשה למצוא עזרה... זוכרים את זה??? אבל למזלי הייתי התלמיד הטוב ביותר, יחד עם הרבה הורמונים העובדים שעות נוספות, אבל הדבר למזלי לא הפריע לתפקד באופן רגיל. פרט לעובדה שרציתי אותה. את היפהפיה!
אחרי עוד מספר חודשים חברה משותפת אמרה, תשאל אותה אם היא רוצה... אז הסמקתי וחשבתי שאזרתי אומץ... בעוד כולי סמוק ועיני הכחול-תכלת זוהרות שאלתי... אולי את צריכה עזרה במבחן המסכם? כן, היא אמרה, למה לא? אז שוב רק למדנו... עוד נוסחה ועוד אחת ואני כל כך רציתי אותה.
מה את לא מבינה? שאלתי-אמרתי לעצמי, נו מה יהיה? אפילו זה שהתלבשתי לקראת הלימוד עימה כמו למסיבה לא עורר אצלה שום מחשבה... והנה עברו כמה שנים ואני סיימתי לימודי, והספקתי לעשות כל מה שעושים ילדים "טובים" והיא נשואה ואני נשוי, יש לה ילדים לי יש גם, אני מאד מבוסס, או כמו שאומרים איש עבודה קשה, חרוץ, כמו שהיה פעם. לא אינטרנט או היי-טק של היום, גם לא איש מדיה, או מה שהיום אומרים תקשורת, או כדורגלנים וגם שחקני סדרות או קולנוע המרוויחים היום ביום אחד מה שאני ובני זמני הרוויחו בשנה. ובכלל, פעם היו עובדים בשביל הכסף, ממש לא בדיוק כמו היום. גם היה אז עולם הרבה יותר חברותי למרות שכבר אז היה הקפיטליזם החזירי בחיתוליו.
אבל בעצם מה שרציתי לומר שהמצב היום ממש מזכיר לי הסיפור עם היפהפיה של בית הספר. ממש אהבתי אותה והיום אני כבר יודע שגם היא אהבה אותי. אבל דיברנו על הכל, רק לא על זה... ממש ליקויי תקשורת שלא הייתה, אני רציתי והייתי משותק, לא יכולתי לחזר ולנסות את מזלי... הייתה ממש אהבה ללא תקשורת והרי זה משהו שהיום ידוע שזה הדבר הכי נפוץ.
זה ממש מזכיר מצב עם שכנים בכלל ושכנינו הפלשתינים. אחרי ש"גידלנו" אותם והם למדו מאיתנו הרבה. מעולם לא היה לנו שכל מעמדה של כוח, כיאה במזרח התיכון, לדבר ולעשות שלום, והרי הייתה לנו הזדמנות במלחמת 1948 וגם ששת הימים לנסות ולדבר ישיר ולא מסביב. אבל תמיד הפוליטיקאים מרוב זה שהיו דואגים לנו, קרי: לעצמם, הם שכחו לדבר לעניין ולעשות שלום. שערו לכם איזה כיף היה לדבר ולעשות שלום. ללכת לקנות אצלם בשווקים כמו פעם... המיוחדים להם מאוד.
אבל פשוט לא דיברנו. ככה זה כאשר לא מדברים. לא מדברים על תאונות דרכים, לא על הפשע, לא על חוסר ביטחון פיסי ואישי, לא על קיפוח, לא על הרעב, לא על שלטון וקשרי הון ומדיה המגובים בשופטים שאין בינם ולבין הצדק כלום. גם לא מדברים על כלכלה ובעיות חברה, לא על חינוך ודיור, בקיצור, אולי רצוי לדייק, כן מדברים אבל יותר נכון לומר - מפטפטים. כי אלו דיבורים חסרי כל.
לא עושים כלום לשפר. למרות שהיום יש חלק המרווחים והמון, ובגדול, כי יש היי-טק, וכל מיני המצאות, מכשירי סלולר, טלוויזיה ואינטרנט, ממש כל האמצעים לתקשר, אבל חובה את זה גם לרצות. אבל אם להיות הגונים, אפשר לומר אין זה אלא הררי פיטפוטים. במיוחד בעולם המערבי ועוד יותר נכון לגבי ישראל. בעת לוחמה חייבים לשדר במדויק כל מידע חיוני כאילו אין יותר ביטחון שדה. ודי אין הפגזות... אבל תארו לכם אם במקום פיטפוטים היו דיבורים???
אז כמו אהבה ללא תקשורת שסופה שלא תתממש, ככה זה בחיים בין שכנים שאולי יש אהבה-שנאה, אבל ללא תקשורת אין ולא יהיה לשום בעיה - פיתרון.
תקנו אותי אם אני טועה.
