X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
יומן ראשי  /  מכתבים/הערות

סייד יא אחי, ברוך בואך בצל קורתנו. אהבתיך סייד אהבתיך עד מאוד, על כנותך, על אומץ לבך, על חוכמתך (חוכמה יהודית שרכשת בחינם מאיתנו ואנו כידוע, הרי לא מחלקים כלום בחינם, בטח לא לגויים...).
סייד האהוב, אתה הוכחה חיה וכותבת לכך, שהחלומות של הסבא שלי, לא היו באספמיה! אתה ההתגשמות של חלומותיו! חבל שהוא מת מזמן ונקבר אכול בספקות לגבי מימוש חלומותיו. איפה התחבאת עד היום? מדוע המתנת?...
הסבא רבא שלי והסבא רבא שלך נפגשו כאן לפני 90-80 שנה, הרבא שלי שהיה תפרן מלא חלומות, מן הסתם תולדה של המון אכזבות מארץ הולדתו, היה חדור בנחישות ובמרץ, השמורות לחולמים צעירים ותפרנים, למרוד, ליצור, לתסוס, לשנות.
הרבא שלך סייד היה מסודר: רכב על חמורו, ג'אחש עקשן שהבין מן הסתם ערבית מדוברת ואת טעם עקב הרגל היחפה בצלעותיו, אכל פיתה, זיתים ובצל, חומוס טבול בשמן זית, שאב מים מן הבאר והשקה את הירקות בתעלות חרש במחרשת עץ רתומה לבהמה את חלקתו התחומה במסוחות צבר או בגדרת אבנים שסוקלו בעמל, נח בצל התאנה, גרש זבובים טורדנים ולגם מים צוננים מג'ארה לחה, בלילות החמים, נח על גג בית האבן של אביו שהיה לגביו אורים ותומים. כיבד את המוכתר, שמע בשלוות השיגרה את קול המואזין והתפלל לאללה וחלם שאללה יעניק לו שפע יבול, כך יוכל לקנות עוד עז או פרה או אולי אפילו סוס ערבי אציל, אם אללה ישתגע על תפילתו ויביא שנה טובה מאוד... סבא שלך אללה ירחמו, היה מבסוט ממה שיש לו, והסתפק בכך.
סבא שלי היחפן, החולם, התוסס והרעב, ראה בסבא שלך פלח בור מפגר אנכרוניסטי, שאינו מסוגל להגיע ליותר. מן הסתם חשב בלבו, יבוא יום ונלמד את אוכלי הזיתים האלה מה הם החיים, מהי השכלה, מהי תרבות מודרנית, מהי חברה מתקדמת.
סבא שלך, הנטוע, השורשי והשבע, התבונן בבוז וראה בסבא שלי פרחח עקור, כופר תמהוני חסר תרבות ושורשים, שרקיה חולפת. לכאורה, שני צעירים הפוכים, משתי תרבויות נוגדות, האחת - יציבה, קיימת, שורשית ומסורתית, השנייה - תזזיתית, חדשה, עקורה ומהפכנית. ואלה צריכים היו לחיות ולצמוח באותו חבל ארץ תחת אותו שלטון.
מחמוד קשוע (שם זמני), בן המקום, התבונן בפליאה ובבוז, בעת שהוא נוטר את מיקשת האבטיחים הקטנה של אביו, על חיימקה וולפוביץ (שם בדוי) בן המהגר בלוי הכותנת, בעל הידיים העדינות, כשהוא מקים את צריפו ומנסה לחרוש בתלמים עקומים את חלקתו החדשה שאך זה נרכשה בכסף תרום, מאיזה אפנדי, לעיתים תוך נישול האריסים שעיבדו אותה קודם לכן, ושהופקדה בידי חיימקה, שמנסה לאחוז בידית המחרשה ביד אחת ובשוט בשנייה כשהמושכה חוככת את צווארו המיוזע, והוא מגדף ברוסית, כשהבהמות לא מבינות אותו ולא נשמעות לו... למראה הזה מחמוד לא יכול היה שלא לגחך.
בתחילה, מחמוד, אולי, ריחם על חיימקה וניסה לקרבו ולעזור לו וללמדו את מלאכת הפלחות והחיימקה הנחוש למד מהר, אולי מהר מדי! ראשו היה פתוח ללמוד ולשנות, הוא חיפש חידושים, ומבנים קהילתים חדשים והזדרז לאמץ אותם.
אצל סבא שלך (מחמוד, שם זמני) מתחלף הלגלוג לתהייה, ואולי גם לניצני חשש. שניהם חיים להם בשכנות מנותקת.
לימים, נושאים מוחמד וחיימקה (כל אחד בנפרד) את סבתא שלך ואת סבתא שלי ומולידים את הורינו. אבותינו נולדים כבר שניהם בתחושה כבני המקום. שלך - סייד אחי, בבית סבורבוא ושורשיו עבים ועמוקים, שלי - אולי בבית סבו, שורשיו רכים ורדודים.
אני כותב לך כל זאת סייד יקירי, כדי שלא תהפוך לנו, חס ושלום לערבי מחמד, מנותק משורשיו, וכדי ללמד אותך שלא תשכח! שתדע מאין באת! ושתבין לאן אתה הולך...
זוכר אני, שכשאבי ואבוק עוד היו נערים, כבר חצצה ביניהם הזרות וניצני עויינות, על-הרקע התרבותי השונה ויותר מכך, על-רקע חברתי ופוליטי, מחד בן מהגרים עם אידאולוגיה וחלומות חברתיים לאומיים, מאידך בן ילידים, פלפל הארץ עם קשרי דם קבוצתיים החיים את היום יום ומסתפקים בשאיפות אישיות חמולתיות, צנועות ושיגרתיות.
כשהשלטון הזר התיר, וזרם המהגרים גבר, רכישת אדמות התגברה, הם לא התביישו להיאבק על מקומות עבודה ודרשו אותם לעצמם בלבד, יצאו בחוסר תרבות נגד העבודה הערבית הזולה... הם התארגנו, רכשו נשק והעבירו את השמירה לעצמם. גנבים ושודדים החלו להיהרג "על משמרתם", הסידורים הישנים הופרו, השומרים המהגרים, שאז עוד לא נהגו לקבל שלמונים. כך אבדו מקורות פרנסה והכנסה משמעותיים, וכל העסק התחיל להיות מדאיג.
אביך, בהשראת סבך, החל להיעלם בלילות ולהיעדר בימים, צריך היה להציק למהגרים, להפחיד אותם, גם היה צריך לנקום! כך נולדו הרעים, הטועים, החשוכים, הברברים, צרי האופקים במחזה. את השאר אתה כבר מתאר לעצמך, אבי, בהשראת סבי הצטרף לצד המגן, אל הטובים, אל הנאורים והצודקים, אל החכמים המתארגנים. ברבות המאורעות והימים חדלו סבינו ואבותינו לראות זה את זה. למלחמת השחרור (שלנו) - מלחמת הנאקבה (שלכם) הם נכנסו כל אחד עם חלומותיו שלו, סבי ואבי שטופי זעם ותסכול על שהתרחש בעולם סביבם חלמו מדינה עם הכרה לאומית לעמם בארצם ההיסטרית. סבך ואביך חלמו לגרשם, להעלימם ולזכות ברכושם... להחזיר את הארץ לתרבותה הישנה.
וכידוע, כמו בכל מחזה ראוי, מנצחים הטובים החולמים. ב-48 ניצחו אבי וסבי בזכות הזעם, החלום והאהבה המטורפת. כי כולם התבוננו באותו חבל ארץ טרשי ביצתי מלא חורבות של כובשים חולפים. האחד ראה בעיניו את הברחשים, ואת אוויר האופק הרוטט בקיץ, את הבוץ הטובעני ושריקת הרוח הצפונית, בחורף דאג ליבול שהלך או שהיה בסכנה כליה. חשש לפיות שיהיה צורך להאכיל. בקיצור, ראה את המציאות העירומה שהוא חי, נושם, מריח ושוכב איתה...
השני ראה מול עיניו גנים פורחים, גגות אדומים, ילדים מחייכים, חברה חדשה וצודקת, הומניזם, ליברליזם, סוציאליזם, גאולה, ועוד מיני תכשירי איפור וייפוי... בקיצור, ראה את החלום את אותה הדמות האהובה שקיימת רק בראש המאוהב.
סייד יא אחי, "המתייהד והמתייוון" אין מחזאי אחד ראוי, בטח לא אללה! שלא יפקיד את הניצחון ביד המאוהב והחולם... ומאחר שלחולמים יש את אשלית והעתיד, הם משליכים את העבר מאחריהם, אין להם תרבות מסורת וגם לא בדיוק כבוד! וכך, בדרכם הלא צפויה, ברגע של התעלות או שפל, תלוי בעיני המתבונן, מחליטים סבי, אבי וחבריו הסומים, "לעזור" לסבך, אביך וחבריהם, לעקור למקום אחר. ובעצם, ברגע נדיר של הבזק מציאות, עושים, לעמך את מה שהוא בעצם, תכנן, קיווה וציפה לעשות לעמי, מגרשים, הורסים כפרים עד היסוד ומנשלים ושולחים אותם לגורלם... כמו אברהם את הגר וישמעאל...
אלא שסבך, שכנראה, קצת הכיר את סבי החולם וידע חלק מחולשותיו, העדיף ככל הנראה להסתכן ונשאר, ובכך חרץ את גורלך... ואת השאר הרי אתה כבר יודע...
בני עמך ממשיכים בעקשנות, ראויה להסתכלות והערכה, לעשות הכל כדי להשיב את הגלגל לאחור. מנסים ונכשלים! כעקורים, היושבים על מפתן ביתם ולא באים בו, ספוגי ייאוש תסכול הם החלו לחלום חלומות ולטפח אהבה ואשליה אל ארץ מכורתם... אלא שאהבה שאינה תלויה בדבר, היא כנראה בלתי מספקת...
בני עמי ממשיכים לנוע קדימה בדרכם, לבנות ולהרוס, לקלקל ולתקן, לטפח אשליות ולהתפכח מהן. כדרכו של העולם, הם כבר מאוהבים פחות, הם חדלו לחלום חלומות נשגבים, הם חשים יותר ורואים יותר את המציאות שסביבם, את בני עמך היושבים כל העת על מפתנם, וטורחים לחזור ולהציק, חוזרים להזכיר שהם קיימים כאן ועכשיו, היו אתמול, ויהיו גם מחר!
והנה קשוע דודי, סבך וסבי שחלפו להם, זה מכבר מהעולם, הורישו לך ולי את חלומותיהם, אהבותיהם, שנאותיהם, אכזבותיהם וטעויותיהם. ואנחנו במין פאטליזם מובנה, לא חדלים להנציח בכאב, בדם ובסבל את זכרם...
יא סייד מוחאבי (או באחיבי?), השאלה הגדולה היום האם ומתי אתה ואני נצליח ליצור חכמה יתרה מסבינו הזכורים?
אחרי קריאת טורך היצוק בשפע ציניות בלתי אופיינית, לערבי בכלל ולמוסלמי בפרט, הבנתי שהצדק כבר לא ינצח כאן! נראה לי שאתה דווקא בכיוון הנכון, כי לך יש את יתרון המיעוט, זה המופלה ופגוע שמפתח רגישות דקה ומוטיבאציה עבה... ואילו אני???... אני כנראה, הולך ודומה לסבך...
אני יודע שאתה בסתר לבך מקווה שהמציאות תגבר והמדינה הזאת תהפוך למדינת כל אזרחיה. ככל הנראה, אתה גם צודק! אנחנו בחוסר השקט ובהיפר-אקטיביות של עופות נודדים, חסרי שורשיות תרבותית, ואתם, בסבלנות ובהתמדה העיקשת של חמורים הקשורים באורוותם, במסורת באדמה, שנינו נביא לכך... ושנינו הרי יודעים שהמציאות תכפה את הבלתי נמנע: העתיד הטריטוריאלי לפלשתינים של רצועת עזה הוא לכיוון חצי האי סיני. החמאס, בלי להודות בזה, יודע זאת ונהרג היום לפחות על זה, ועתיד הטריטוריאלי הטבעי של פלשתיני יו"ש הוא לכיוון עבר הירדן ואולי גם בסוריה, וכולם מבינים זאת. אפילו מובארק, עבדאללה ואסד יודעים כנראה שזה הבלתי נמנע, ומתעקשים לדחוק את הקץ. זאת מציאות שמדינות אלה היו ועדיין שותפות פעילות ביצירתה. השאלה היא מתי זה יופנם בעמים? וכמה עצבים, סבל ודם עוד נקיז אנחנו? וכמה עוד יידרש לגבות מהפלשתינים? זה כנראה ממשיך להתרחש בקצב ובמחיר שקבע אללה. אני עדיין מאמין שחלומו של סבא שלי יתגשם, לפחות חלקית. אתה אהובי, שחי כאן תיאלץ להסתפק כדרך אבותיך: בפיתה, בזיתים ובבצל, במדינת כל אזרחיה...
נקווה שנכדינו שיזכו לכך, ויכבדו את זכרנו לפחות כמו שאנו את זכר סבינו, כן, אלה שבישלו לנו את הדייסה הסמיכה המגעילה הזאת. ורק אל תגלה לי עכשיו, אחרי שלוש שעות כתיבה, שבעצם אתה בכלל ממוצא נוצרי ולמעשה חילוני, ובוודאי שלא מוסלמי!
בינינו, מה זה כבר משנה? כולכם הרי אותו הדבר! בסוף אתם תמיד מביאים את "האטבח אל יהוד" שלכם... ומטילים עלינו אימה. ומרוב פחד אנחנו תמיד נאלצים לנצח אתכם, להכות ולהרוג בכם, ועל זה כידוע, אף פעם לא נסלח לכם!...

תאריך:  11/01/2009   |   עודכן:  11/01/2009
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
ברחבי הרשת / פרסומת
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il