קונצנזוס נדיר. סיסמת "שטחים תמורת שלום" כמטרת מלחמה - נעלמה. "ההינתקות", שיצרה משוואה חדשה: "שטחים תמורת קטיושות" (סליחה: "גראד"), הותירה ל"מחנה השלום" רק מטרה מינימליסטית, על גבול הפרימיטיביות: "שינוי המציאות הביטחונית", ניסוח מכובס של תרופת-הסבתא שאהבו ללעוג לה: "מה שלא הולך בכוח, יילך ביותר כוח!", ובעברית פשוטה - נכה אותם כל-כך חזק, שלא יעזו לנסות שוב.
על הדרך נטשו גם את האמונה המיסטית במו"מ ובהסכמים ("לדבר! לדבר! ועם מי מדברים? עם אויבים!"), שאם אפילו הסדר ה"רגיעה" נגמר במלחמה, נותרה רק צפייתו הנמוכה של מאלף חיות: עוד כווייה ועוד כווייה, עד שהחיה תירתע מן האש. על מכנה משותף כה נמוך יכלו שמאל וימין להתחבר.
ועוד הסכמה: לא יצאנו לחסל את החמאס. השמאל - מפני שאצלו ארגון טרור הוא בהגדרה "בלתי מנוצח". הימין, מפני שאת החמאס יחליף בהכרח הפתח, מה שיאפשר את הקמת המדינה הפלשתינית, ועימה אסון לאומי במימדים קיומיים. לא כדאי לשלם בהפצצת תל אביב, בחלוקת ירושלים, בפרוזדור פלשתיני בנגב ובמלחמת אחים קטנה ביו"ש, רק כדי ללמד את השמאל בדרך הקשה שאין הבדל בין פתח לחמאס, ודין יו"ש כדין הרצועה. אם החמאס המוכה ישרוד, כל זה ייחסך מאיתנו, ואויבינו הפלשתינים יוסיפו להילחם אלה באלה.
ויש גם הסכמה נגד כיבוש הרצועה. השמאל - מפני ש"כיבוש" עושה לו חררה, והימין - מפני שישראל עתידה להעביר את השטח לפתח, ולא על כך נשלחו חיילינו להילחם.
המהלך הקרקעי - לשם מה?
אם כן, "המהלך הקרקעי" לשם מה? השתלטות על מרחבי השיגור? וכמה זמן נחזיק בהם?
האמת, המטרה היא להפיל בהם כל-כך הרבה חללים - "עד שילמדו". במלחמת ויאטנם הכושלת קראו לזה "body count", ספירת גופות. אלא, שההורג הורגים גם בו, וכמה קורבנות שלנו "שווים" כמה מתים שלהם, כדי שזה יירשם כ"ניצחון"? התשובה המתבקשת היא: אף לא חייל ישראלי אחד! אדמה לא כובשים כדי להרוג, כ"א לתכלית ממשית ומוגדרת. למשל: החזקת התוחמת הצפונית, החזקת נקודת פיקוח וניתוק בין עזה למחנות הפליטים שמדרום, שליטה על ציר פילדלפי והשטח שבעורפו.
כאשר בתוחמת הצפונית ישבו ניסנית, אלי סיני ודוגית, ובין עזה למחנות הפליטים חצצה נצרים וגוש קטיף היווה עורף לציר פילדלפי, לא הגיעו הקטיושות לאשדוד ולא היו ברצועה "שמורות טבע", סטייל חיזבאללה. בפרספקטיבה של היום רואים ברור: ההתנחלויות הגנו על באר שבע וגדרה, וצה"ל, בהגינו עליהן - הגן על כל הדרום, ובכוחות קטנים בהרבה.
את "האצבעות" הללו, שנעקרו ב"הינתקות", הגו רבין ושרון לא במונחי גוש אמונים, כ"א בחישוב ביטחוני נטו. והם הרחיקו ראות גם את היעד האסטרטגי של המלחמה הזאת: החזרת הצבא אל נקודות הפיקוח - לא הכיבוש - ברצועה, אם איננו רוצים שיישב שם צבא זר, ערבי או אירופי. צה"ל יפקח, ובמידת הצורך ינתק, מתוך הבסיסים לשעבר של החמאס, שאינם אלא היישובים היהודים שחרבו. יהודה ושומרון כמשל: לא נפתחה מפה חזית שנייה וצה"ל מהלך פה כאדם השרוי בתוך ביתו, רק מפני שלמזלה של תל אביב לא הייתה פה "הינתקות". וגם המסקנה לגבי שבות היהודים למקומותיהם ברצועה - מתבקשת, אך לא ניתן לאומרה בתקשורת הרשמית מחמת העדר תקינות פוליטית.
ובכל זאת, יומה יבוא.
