גדעון לוי - המוכיח בשער

"הם יצאו להפציץ מסדר סיום של שוטרים צעירים שמצאו פרנסה נדירה בעזה וטבחו בהם בעשרות; הם הפציצו מסגד והרגו אגב כך חמש ילדות אחיות, בנות משפחת בעלושה, הקטנה בת ארבע; הם הפציצו תחנת משטרה ופגעו ברופאה שכנה ששוכבת עכשיו כצמח בבית החולים שיפא המתפקע מפצועים ומגופות; הם הפציצו אוניברסיטה, שאצלנו מכנים אותה "רפא"ל הפלשתינית", והרסו מעונות של סטודנטיות; הם הטילו מאות פצצות משמים תכולים ונקיים מהתנגדות". (הארץ, "טייסינו לא שבו בשלום", גדעון לוי, 31.12.2008). אתחיל בזה שאני מאד נהנה לקרוא רשימות של גדעון לוי. מובן שככל הנוגע אליי הוא משיג את היפוך יעדו. כל רשימה שלו מעצימה בעיני את צידקתה של הציונות, כל ארגומנט מופרך שלו מביך עוד יותר את כל ה"שמאל" הישראלי, גם כן בעיני. כל התיאורים המזוויעים של ילדים כרותי גפיים, ילדות עקורות עיניים, נשים הרות חסומות במחסומים, זקנים וזקנות על חורבות בתיהם – כל אלה מכריחים את המוח שלי לעצור רגע ולהסיט את כיוון המחשבה אל הכותב עצמו. מי הוא זה ואיזה הוא? ובעיקר, מה הוא רוצה? שמעתי אותו אתמול בטלוויזיה לועג לאימפריה הישראלית הגיבורה על קומץ מסכנים כלואים ברצועת עזה הסגורה והמסוגרה. התקשורת הישראלית, כך הוא אמר, פימפמה אותנו כל הזמן שהחמאס בעזה מתחמש ומתחמש, אבל אותה תקשורת נמנעת מלהתבטא אודות צה"ל החמוש מכף רגלו ועד למרחבי הרקיע בנשק קטלני ואכזר, נגד העומדים על נפשותיהם באמצעים פרימיטיביים. מעניין שבקוראי את רשימותיו ה"מאלפות" ובהאזיני ל"חכמתו" כי רבה, אני רואה דווקא את מדינת היהודים כאותו קומץ כלוא בין מיליארד מוסלמים שונאים, חדורי אמונה יוקדת לשחוט ולהתעלל בכל יהודיה ויהודי באשר הם. אני משליך באופן אוטומטי כל תיאור של גדעון לוי שליבו נכמר על כל פלשתיני - על הציבור היהודי. כל פלשתיני תחת ידו, בכל גיל ובכל מצב, מעמיד מולי יהודי. אני בכוונה כותב "יהודי" ולא "ישראלי" משום שאני מוצא הבדל קיצוני בין המונחים המטעים האלה. גדעון לוי הוא קודם כל ישראלי ואני קודם כל יהודי, ובינינו פעורה תהום בלתי ניתנת לגישור. אפשר יהיה לדעתי, אולי, להידבר עם הערבים ביום מן הימים, יתכן וגם השלום בינינו לבין הערבים ייכון באחרית הימים, אבל אין לי שום סיכוי למצוא סדק של הגיון במעלליו של הגדעון הלזה. הרי יותר מאשר ביטויי סבלו שלו מסבלם של הפלשתינים, מניבים אותם ביטויים שאט נפש מכל מה שמעיד על סממן ציוני או רחמנא ליצלן – יהודי. אין הוא רואה את חולשתה של ישראל על אף צבאה האדיר! אין שכלו מגיע עד כדי אבחנה בכיבוש הזוחל של הערבים בתוככי הקו הירוק המקודש על-ידו! אין ליבו נוהה אחר סכנות קיום ממשיות המאיימות על מדינת היהודים הזעירה, מכל העברים! ואינני מזכיר את העניים, האלימות, החינוך הקלוקל, הפערים החברתיים ושאר צרות צרורות האופפות את מדינת ישראל. כל אלה, נראה, מעניינים אותו כשלג דאשתקד. ההזדהות המוחלטת שלו עם הערבים, המפורטת לפרטי פרטים, מביכה אותי עד כדי כך שמאליה עולה השאלה – מדוע לא יצטרף לג'יהאד נגד ישראל? התשובה לכך פשוטה בתכלית! לדעתי, רשימותיו יעילות יותר למען הג'יהאד האיסלאמי יותר מכל "הסכמי השלום" האוויליים, מכל הפיגועים ההמוניים ומכל הקסאמים הפרימיטיביים. עיתונים ופרשנים שונאי יהודים, תחנות שידור ואתרי אינטרנט, מוצאים בגדעון לוי יותר מתנא מסייע להם בהכפשתה של מדינת היהודים בעיני כל העולם, ותועלתו במלחמת הערבים נגד היהודים עולה עשרת מונים על כל יכולת של מצביא מוסלמי אמיץ העשוי ללא חת. שום "גדעון לוי" לא יקום בצד הערבי! יתר על כן, שום "גדעון לוי" לא ייוולד שם לאזן את גדעון לוי חביבינו ההורס והמחריב מבית. כל זאת כמובן על דעתי ודעתי בלבד למקרא הבליו, שטויותיו וקישקושיו שכבר מעוררים גיחוך וחיוך של הבנה למצוקות עיתונאי שבחר בקו מטופש ואין הוא יכול לסגת הימנו. גדעון לוי רואה בעצמו פטריוט ישראלי אמיתי! כזה שרואה את המציאות נכוחה שאוזני עם ישראל אטומים משמוע ועיניהם סומות מראות בה את המצב לאשורו! את טובתה של ישראל הוא מבקש ואף תובע במפגיע. את ישראל ה"נאורה" הוא מייצג מול ישראל הפאשיסטית הפושעת פשעי מלחמה, הכובשת הקלגסית, האומה האכזרית מכל אכזר והנוראה מכל נורא דמיוני. כיצד אין רואים את מה שעיניו רואות? אין שומעים את מה שאוזניו שומעות ואין חשים את תחושותיו? שנים על גבי שנים זעקותיו, הטפותיו, הוכחותיו – המגובות ב"עובדות" יצוקות, מניבות אפס מאופס והוא אינו מתייאש. אל תטעו בו בגדעון לוי! ככלות הכל הוא איש חביב למדי, כותב מוכשר הבקי ברזי התחביר העברי להדהים, מתנסח מעולה של גיבובי הבלויות אך, מה לעשות, כל ישותו לדעתי – בטעות יסודה. אין הוא אשם ואין להאשימו. בכל אחד ואחת מאיתנו טבוע פגם כלשהו, מום מולד, הנמשך אלינו מדורי דורות של פורענויות. גם גדעון לוי נושא בתאי גופו כרומוזומים קטועים עם משמעויות ייחודיות לו הנגזרות מיהדותו שנכתשה במשך אלפיים שנה ונפגמה קשות. יש שהתאוששו לחלוטין מן הגלות, יש משתקמים בשלבים שונים של שיקום, ויש כאלה שהמעוות בהם כבר לא יוכל לתקון. רק גדעון לוי עצמו יכול למקם את קיומו באחת מן הקבוצות הללו. ואולי ה"חידה" איננה חידה כלל ועיקר! פשוט בענייני פרנסה ומעמד עסקינן, והלה מצא "נישה" פנויה שאיש לא רצה בה. פינה מעוררת מחלוקות ומדנים שהם לחם חוקו של כל מדד תפוצה. גדעון לוי יש רק אחד! הזדהותו המוחלטת עם האויב בקירבנו, בעיתון ישראלי של אנשים שחושבים שהם חושבים, בטלוויזיה שאף היא מוטה בזוית חדה שמאלה, מציבה אותו לבדו על במה נפרדת מכל מה שקורה בתקשורת הישראלית. הנזק או התועלת שאנו הקוראים מרוויחים או מפסידים מכתיבתו, חשובים כעפרא דארעא כל עוד אנחנו רוכשים את העיתון להלקות בו את עצמנו. אנחנו ראויים לו והוא לנו. משום שהשאלה מה הוא יעשה בלעדינו? מעלה בהכרח את השאלה הבלתי נמנעת – מה נעשה בלעדיו?