למחרת קבלת ההחלטה במועצת הביטחון על הפסקת האש בעזה, צוטטו ב'מבט' גורמים ביטחוניים שקראו להחלטה "יום כיפורים דיפלומטי". אינני מתכוון לתקרית הדיפלומטית באמת, שלה אחראי ראש הממשלה שגילה את השיחה בינו לבין נשיא ארה"ב בעניין ההחלטה במועצת הביטחון - עניין מביש ומבייש בפני עצמו, וכבר דובר ועוד ידובר בו כ"בעיטה מתחת לחגורתה של שרת החוץ האמריקנית" קבל עם ועולם. כמה חבל שאיש מוכשר ונבון זה, יֶצֶר ההרס והרהב שלו, במודע או בתת מודע, הוא בלתי נשלט. לו רק מסיבה זאת יש לקיים את הבחירות במועדון. אני, כמובן, נשאר עם ההגדרה של "יום כיפורים דיפלומטי".
ראשית מה זה "יום כיפורים"? הכוונה, כמובן, למלחמת יום הכיפורים ותוצאותיה. מלחמת יום הכיפורים באה עלינו בהפתעה, כשמכנסינו למטה, אבל סופה היה שכוחותינו היו 70 קילומטרים מדמשק ו-100 קילומטרים מקהיר. הייתי בשני מקומות אלה (כמנהל חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית, אשר זאת הפעם הראשונה שבעזרתה המלחמה הובאה למרקעים) וזאת עדות אישית. למעט מלחמת העצמאות - בעיניי התוצאה של מלחמת יום הכיפורים, כאשר מצרים וסוריה מפתיעות אותנו במכת פתע ואנו מצליחים להתאושש ולהביס אותם, בעוד שהארמיה המצרית בק"מ ה-101 מכותרת - זה הניצחון הגדול ביותר של צבא ההגנה לישראל, במלוא מובן המונח הזה. הכישלון היה מדיני והסברתי, אבל גם ב"כישלון" היה ערך מוסף חיובי. מצרים התרברבה שהיא ניצחה במלחמה. בכך היא השיבה את כבודה האבוד במלחמת ששת הימים והיא שבין היתר הביאה את סאדאת לירושלים. זה באשר ל"מלחמת יום הכיפורים".
אשר לדיפלומטי, כלומר להחלטת מועצת הביטחון. מה אנו חושבים לעצמנו? ארה"ב אינה האיים המלדיביים. היא מעצמה גדולה אשר בצד ידידותה האיתנה לישראל יש לה גם אינטרסים אחרים, גם באירופה, גם באמריקה הדרומית וגם בעולם הערבי. אילו הייתה מטילה וטו, היא הייתה באחת נראית כמתייצבת נגד העולם כולו. ההימנעות הייתה לדעתי מוצא מעולה. הרי אמריקה יודעת מה פירוש החלטת מועצת הביטחון כאשר מעצמה כמוה, או אפילו כמו סין ורוסיה, לא עומדת מאחוריה. תזכורת: מועצת הביטחון קבלה החלטה 242 על פינוי כוחות ישראל מן השטחים הכבושים במלחמת ששת הימים. החלטה זאת התקבלה בשנת 1967, כלומר לפני 32 שנה. מישהו קרא לזה "תשעה באב דיפלומטי"? זאת ועוד. שימו לב: בהופעה של הילרי קלינטון, מי שעתידה להתמנות לשרת החוץ של ממשל אובמה, בשימוע בפני וועדת הסנאט, 5 ימים אחרי החלטת מועצת הביטחון, שמענו אותה אומרת כי לישראל זכות להגנה עצמית מפני הטרור של החמאס, זאת בתוספת הערה שארה"ב חרדה לקרבנות אזרחיים משני הצדדים ושהיא תפעל נמרצות להבאת שלום באזורנו. יכולה להיות אמירה חיובית מזאת? אבל במקום שנברך על עמדה חשובה זאת, ברברינו כבר רואים בכך שינוי מדיניות. אם כן, אז לטובה. בוש לא הביא את השלום המיוחל.
היכן הפרופורציות בהבל פינו? החל בראש הממשלה שמגלה ל"חבר'ה" סודות כמוסים ועד ל "גורמים ביטחוניים" שלהם הקדשתי מאמר מיוחד, זאת בשעה שצה"ל מפליא את מכותיו באויב. מן הראוי היה שה"מוזות" של "גורמי הביטחון" ישתקו, ויתנו לצה"ל לפעול ולדובר צה"ל לדבר. ממתי "גורמים" בצה"ל מומחים כה גדולים בדיפלומטיה? גם כאשר הבסנו את צבאות ערב בששה ימים, ב-1967, נערכה מערכה דיפלומטית קשה מאוד במוסדות האו"ם, בעצרת וגם במועצת הביטחון, מערכה שנמשכה שבועות, כאשר הערבים ובעלי בריתם, בעיקר ברה"מ, מנסים לגייס את העולם נגדנו בגזרה הבינלאומית ובעיקר במוסדות האו"ם.
בכו מערכה יש שילוב מוחלט בין מדיניות לבין כוח. משתמשים בכוח לביצוע מדיניות, ומשתמשים במדיניות לביצור ההישגים של הכוח, או למצער, למזעור הנזקים. מי שניצב בראש המערכה באו"ם ב-1967 הייתה ארה"ב, בניצוחו של השגריר ארתור גולדברג ובגיבויו של הנשיא ג'ונסון. זה היה מאבק קשה מאוד שקראתי לו בשעתו "הקרב בשוחות האו"ם". במקרה הייתי גם בזירה הזאת ככתב שרות השידור. במערכה זאת לא כל מה שעשו האמריקנים נראה טוב בעיניי ישראל, ולהיפך; לא על כל מה שאנו עשינו אמריקה בירכה. אבל הדו שיח ואפילו הסיג והשיח, התנהלו בצורה דיפלומטית.
זה לא אומר שעלינו לזלזל או להפחית בערכן של החלטות במוסדות האו"ם. העצרת הכללית, זאת שהתכנסה ב-1967 וזאת שמתכנסת עכשיו, היא במה תעמולתית, בעיקר, ובמקרה שלנו - לרוב אנטי ישראלית. גם בתעמולה אין לזלזל, אבל בפועל היא חסרת שיניים. מועצת הביטחון ע"פ המנדט שלה היא בעלת שיניים, אך תלויה בראש וראשונה במלתעות של המעצמות הגדולות, בראש וראשונה ארה"ב, סין ורוסיה. מכאן, שכאשר ארה"ב לא מצרפת את קולה להחלטה שנראית ל"גורמים ביטחוניים" כ"יום כיפורים דיפלומטי", מתכחשים למציאות, לפחות עד כה.
עכשיו גם כאשר המערכה הצבאית בגזרת עזה עומדת כנראה לפני סיומה, המערכה הדיפלומטית רק מתחילה. זהו סופן של מלחמות: מדברים, אך לא מברברים.
