עופרת יצוקה 11

כבר הגדרתי את השלב הנוכחי ב"עופרת יצוקה" כמבצע מתבדר, חסר מיקוד. פיקוד הדרום מכניס עוד ועוד כוחות - בעיקר, מילואים, שסיימו הכשרה ורענון לאחר גיוסם בצו 8 - וכתוצאה מכך מסתבכות השליטה והבקרה על הכוחות בלחימה בשטח עירוני. עם זאת, שילוב אוגדות מילואים מכביד את נטל המבצע, ועלול להביא למשבר מוטיבציה. כיוון שהוויכוח הציבורי לא שכך, הרי עודף המוטיבציה, הניכר בשטח (ובעיקר, בבתי-החולים, שאליהם מגיעים פצועי המבצע) מטעה, כיוון שרוב המרואיינים עד כה הם חיילים סדירים. במקביל, עולה ההיתכנות לפגיעה סביבתית (שם מכובס לפגיעה באזרחים, שנותרו - בזדון, או באונס - באזורי הלחימה) "לא-מידתית" כביכול. נזקי פגיעה זו כבר ניכרים בביקור מזכיר האו"ם, בהרעה ביחסי החוץ של ישראל ובאיבה לישראל בכל אתר ואתר. לכן, הפתרון המיטבי לכל השחקנים - כולל חמאס - הנו הפסקת-אש במתכון מצרי, או במתכון אחר. כל הצדדים מנסים להשיגה תוך הצגה, שלא נוצחו ולא נכנעו. לכן, צה"ל מגביר הילוך על הקרקע. את הזמן, שבזבז צה"ל, עד שנכנס קרקעית לעזה, אי אפשר להשיב. כך היה בכל מלחמותינו. הפסקת-האש השיגה אותנו בלתי מוכנים בעליל. מבחינת הנהגת חמאס, הם קיבלו התרעה מספקת לחמוק מהשטח, כדי לתת לישראל להכות באוויר הריק. "כשהאויב תוקף - אתה נסוג" - הנחה מאו צה-טונג את אנשיו. עתה ישיג חמאס תהאדייה משופרת², כרצונו, וישקם את כל מה שנהרס (עיינו בערך חיזבאללה בלבנון) וחוזר חלילה. אפשרות לא פחות טובה מבחינת חמאס היא מלחמת התשה בתוך השטח העירוני של הרצועה. במצב הזה (הקיים, למעשה כבר שמונה שנים) יש לחמאס שני סוגי מטרות כבקשתו. אזרחים ביישובים חוטפי-עזה (כרגע - ואדגיש: כרגע!) מגיעה טבעת האש עד גדרה... ובעדן... וכמובן, כוחות צה"ל בתוך הרצועה ובשוליה. זו, כמובן, אפשרות גרועה מאוד לצה"ל ואפשרות איומה לפוליטיקאים, שיצטרכו לנהל מערכת בחירות תחת אש. לכן, מזדרזים עתה אשכנזי, ברק, לבני ואולמרט לחפש מוצא מ"עופרת יצוקה", שאינה נגמרת. לשלושת האחרונים יש בחירות, ואויב מר מנסה לזרוק אותם מהחיבור למנעמי השלטון ולטובות ההנאה, הגלומות בו. לשלושת הפוליטיקאים (כן - לשלושתם; זו אינה טעות) הזירה הצבאית זרה ומזיקה. היא רק מסיחה את דעתם לעיסוק, שאין לשלושתם כל יתרון בו, ואין להם שום תועלת. אדרבא, אם תסתבך הלחימה - הם עוד עלולים להיקלע שוב לוועדת חקירה. היו גם מי שקיוו, שנאט"ו תסכים לטבול את ידיה במים הקרים. יאפּ דה הופ סחֵפר, מזכיר נאט"ו, שביקר בירדן ובארץ בתחילת השבוע, דחה באדיבות אך בתקיפות, בהרצאתו במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) ליד אוניברסיטת תל אביב, כל אפשרות, שהברית האטלנטית תעשה את השטות (שאין בה הרבה תועלת לנו). עוד פתרונות קסם - כמו השלטת אבו מאזן, או אבו עלי אחר, על הרצועה - נראים כמו שאר חלומות העִוועים, שהניעו את מדינת ישראל לאוסלו ומעבר לה בשני העשורים האחרונים. יש יותר מציניות ברעיון לשלוח את צה"ל להיות בשר התותחים של הרשות הפלשתינית. צבא שלם ומנהיגות מחפשים מוצא מצרה, שהמיטו על עמם. וכבר שלושה שבועות מדגדג לי בקצה המקלדת להגיד, "אמרתי לכם!" ומי שרוצה, זו טרגדיה יוונית, שבה שנים ארוכות מדי טובחת המנהיגות המושחתת של מדינת ישראל את עמה, כדי להגשים את הזיות העלית.

1. לידיעת הקורא מאיר שטרית מיבנה - זה אינו פתגם יווני, אלא נאמר בספר מלכים א' כ', י"א. 2. לפי הקוראן, מותר למוסלמים לבקש הפסקת-אש, כדי לצבור כוח לקראת סיבוב חדש בעימות מול יריביהם. מרבית המשתמשים במונח הערבי אינם טורחים להסביר למאזיניהם היהודיים/נוצריים את מהות הפסקת-האש. זו אפילו אינה "הפוגה", אלא רק "פוּגָה" (Lull). 3. לא מזמן קיבלתי מודעת דרושים מדהימה: "לרגל גידול בביקוש, דרושות בדחיפות בתולות.

"ידיעת ערבית, או פרסית - יתרון.

"העסקה - מיד.

"המעסיק מבטיח שכר הוגן ושוויון הזדמנויות - ללא הבדל גיל, צבע ומוצא.

"המעוניינות מוזמנות להתארגן בקבוצות בנות 72, ולפנות להנהלת הגיהנם, רצועת עזה".

בהיסטוריה הצבאית יש ויכוחים רבים על ניצול הצלחה. האם, למשל, היה צריך הכוח של בעלות-הברית, שנחת ביולי 1943 בסיציליה (מבצע "האסקי") במלחמת העולם השנייה. מבצע "האסקי" פתח את הדרך לפלישה לאיטליה עצמה, אלא שבמהלכו פונו יותר ממאה אלף חיילים גרמניים וחיילים איטלקיים דרך מצרי מסינה לאיטליה. בכך החמיצו בעלות-הברית הישג מערכתי חשוב. אותה הדילמה ניצבה בפני גנרל ג'ורג' ס' פטון כשהחל במסעו לכיוון צ'כוסלובקיה. פטון לחץ על כוחותיו להמשיך לנוע קדימה, כדי להפתיע את הגרמנים, וכבש את מערב בוהמיה בטיפות הדלק האחרונות של הטנקים שלו - למרות פקודות מפורשות, שקיבל מגנרל אייזנהאור, מפקד כוחות בעלות הברית באירופה, לעצור, ולחכות להספקה ולתגבורת. ביוני 1982 החמיצה אוגדת הקצח"ר של עמוס ירון את ההישג המערכתי בנחיתה בחוף הנהר אוואלי במערכת "שלום הגליל", כיוון שהתעכבה, עד לצבירת כוח, ונתנה למחבלים שהות לחמוק מזירת לחימתה. ניתוח נכון של משימותיה - היה מביא את מפקדי האוגדה להניע את כוחותיה בכל המהירות צפונה, לביירות, שהייתה (למרות כל הכזבים, שהופרחו מאז) היעד הקרקעי של המערכה. פריצה מהירה קדימה סובלת מהרבה בעיות. למרות שהאויב מופתע, כוחו עדיין שלם, וכוחותיו אינם מותשים על-ידי ריכוך (אווירי וארטילרי) ועל-ידי היתקלויות. בתורת הלחימה האמריקנית AirLand Battle (שפותחה גם בעקבות לקחי האמריקנים מקרבות משולבים בין-זרועיים במלחמת יום הכיפורים) נקבע, שיש ליצור מסה של פגיעות באויב מהאוויר לפני שמוציאים את כוחות הקרקע לדרכם. במלחמת המפרץ ("סופת מדבר") נחלק המטה האמריקני באשר לשאלה מתי לפתוח במהלך היבשתי, כיוון ששיעור הפגיעות בכוחות העירקיים לא היה ברור. גנרל נורמן שווארצקופף (מפקד הפיקוד המרכזי של ארצות-הברית CENTCOM; אז - סגן המפקד הראשי של כוחות הקואליציה) הכריע אישית להתחיל במהלך הקרקעי למרות שהנתונים הסטטיסטיים של הפגיעות בתשתית העירקית לא הגיעו לרמה, הנדרשת בתורת הלחימה. ליתר ביטחון, כללה התוכנית הצבת "סדן" כבד אמריקני, שבלם את בריחת הכוחות הכבדים של העירקים צפונה, ועליו היכו כוחות הקואליציה, עד כניעת סדאם חוסיין.

לא אכחד: לא הזלתי דמעה על סעיד סיאם, שתואר כ"שר הפנים של חמאס" וכעת שינה את תוארו לשאהיד. אללה ירחמו. וירחם האל גם על כל מי שחסו עליו עד כה. שלמה קבע, "בנפול אויביך אל תשמח..." (משלי כ"ד, י"ז). אך אביו אמר לפניו, דבר חשוב, "עם חסיד תתחסד עם גיבור תמים תִתַמָם עם נבר תִתָבָר ועם עיקש תִתַפָל..." (שמואל ב' כ"ב, כ"ו-כ"ז). כלומר, לכל אחד מגיע כגמולו - מידה תמורת מידה. עד כאן בפינת מסורת ישראל. אך יש לי תוספת קלה בפינת הלוחמה בטרור: אין בארגון טרור חלוקה למנהיגים מדיניים כביכול ולמנהיגים צבאיים כביכול. זה תרגיל חביב על כל ארגני הטרור בעולם להתחפש לקבוצות פוליטיות, המנסות להתיימר להיות פוליטיקאים. ובה בשעה הם מנחים את הטרור, מכוונים אותו, מתאמים את האש במדורת הטרור לצורכיהם "המדיניים". זאת הבינו, דרך אגב, בבריטניה, וניסו לצמצם את פגיעת חברי הפרלמנט, המייצגים את הטרור (הקתולי והפרוטסטנטי) בצפון אירלנד. בספרד הגדילו לעשות, וזרקו מהפרלמנט את נציגי ארגון הטרור הבאסקי. כמו אצלנו, יש עוד ערכאת ערעור על פסיקת הפרלמנט (שאושרה על-ידי בית המשפט העליון של ספרד), והיא בית-הדין האירופי לזכויות האדם. בעניין הזה חשוב ללכת בדרכי הגויים, שהן בעצם דרכם של דוד ושל שלמה. היה פעם בעזה בחור נחמד ושוחר אך טוב. קראו לו צלאח מוסטפה מוחמד שחאדה. הצדיק העזתי, שדם יהודי היה על ידיו, ישב - אחרי מאמץ אדיר של השב"כ - הרבה זמן במעצר מינהלי, וגם "זימר" לא מעט. עקב בעיות שונות לא יכלו להעמידו לדין. בין השאר, כיוון שכתב האישום, הדיון עליו והעדויות היו חושפים את מקורות המודיעין עליו. פתאום קפצה עליו חמתו של מאן דהוא בפרקליטות, ושחררוהו לנפשו. מה יעשה הבחור? יסרוג גרביים? יטגן שניצלים לילדיו? ובכן, הוא חזר לסורו, ושפך דם יהודי. ואז רעדה הכנף במטוס של חיל האוויר, ושיהדה את שחאדה. עד היום שומעים את אנחת הרווחה, אך מאז עוסקים "צדיקי הדור" אצלנו בניסיון לנקום את דמו ממי שהחליטו להעבירו לחיק 72 בתולות³.

כרגע, נראה כאילו השלישייה אולמרט-לבני-ברק מחפשת "תמונת ניצחון", כדי לעבור לשלב הבא. עבור ראשי ממשלת הזדון, אלו הבחירות, הממתינות בטווח של פחות מארבעה שבועות. שוב, איני חוזר מהגדרתי (כבר במאמרי הראשון בסדרה זו), ש"עופרת יצוקה" היא מלחמה נגד ביבי נתניהו. אולמרט הוא עבריין סדרתי, המנסה להימלט מאימת הדין; ולכן, הבחירות יהיו עבורו, אני מקווה, סוף פסוק בפרק הזה. לבני היא פיתה לא-אפויה, שיצאה מוקדם מדי מתנור הפיצות של אייל ארד את ראובן אדלר. היחיד, שהרוויח פוליטית הוא ברק, שהמבצע קידם את מעמדו בסקרים. אך חודש ימים הוא זמן ארוך מדי, וכבר נאמר, "אל יתהלל חוגר כמפַתח"¹. גם הצבא זקוק ל"תמונת ניצחון", כדי לטהר את עצמו מכתם כישלונותיו הרצופים בעשורים האחרונים. בשנתיים האחרונות הוציא צה"ל הון תועפות, תוך שהוא מריע לעצמו על הפקת לקחי מלחמת לבנון 2 ועל הטמעתם בצבא. רא"ל גבי אשכנזי ואלופיו חייבים להשיג "תמונת ניצחון", כדי להמשיך לספר, שיצאו ממשבר לבנון.