שחמט הוא משחק המלכים ובכל זאת נראה כי צריך ללמד אותו בכל גן ילדים ובכל בית ספר, לשם פיתוח כלים פסיכולוגיים וקוגניטיביים רבי ערך.
הראשון שבהם הוא תכנון. שחקן שח צריך ללמוד לתכנן את מהלכיו כמה צעדים קדימה. ככל שהוא צופה יותר מהלכים - גדל יתרונו. זה לא קל. כי חוץ מלזכור מהי המטרה, יש גם לזהות יעדים משניים, לדעת להבחין באלה מביניהם המשרתים את המטרה, ולברור מתוך מגוון המהלכים האפשריים הנחוצים להשגתם.
בנוסף לכך צריך שחקן שח להביא בחשבון גם את מהלכי היריב, שגם לו יש אותה מטרה. כלומר, עם כל צעד ששחקן מבקש לבצע, עליו לקחת בחשבון כמה וכמה צעדים אפשריים של יריבו. עניין זה הופך את התכנון רב-האפשרויות לחיוני ואת הזיכרון והחשיבה הווירטואלית לנכסים הכרחיים. מעטים הם המאסטרים שמסוגלים לראות ולהביא בחשבון את כל האפשרויות כולן ולתכנן מספר מהלכים מקבילים אפשריים. לשם קבלת קנה מידה: המחשב הראשון שניצח ב-1997 בשלושה וחצי מתוך שישה משחקים את מי שנחשב לגדול שחקני השחמט בזמנו, גארי קספרוב, היה אז בין 250 המחשבים החזקים ביותר בעולם, ויכול היה לחשב 200 מיליון מצבים לשנייה!.
עם כל זאת, חייב שחקן שח טוב לגלות מידה רבה של גמישות מחשבתית ונפשית, לדעת לוותר באחת על תוכנית או תוכניות מצוינות שהתווה, ולתכנן מיד תוכנית אחרת - אם יריבו עשה צעד בלתי צפוי, שלא היה כלל ב"תוכנית" הראשונית ושממילא לא תוכנן לו מענה. בתחרות בין קספרוב ובין "כחול עמוק", מחשב ה-IBM הענק, לא קרא המחשב את המלכודת שטמן לו האדם ופעמיים עשה אותה שגיאה. מי שהוציא אותו מהקיבעון המתוכנת ואיפשר את ניצחונו במשחק האחרון היה המתכנתים, שעל-פי חוקי התחרות "תיקנו" בין המשחקים את ה"חולשה" המסוימת הזו.
אילו לסבתא היו גלגלים
גמישות ויכולת ללמוד משגיאות העבר הן, אם כן, תכונות אנושיות. אין טעם לדבוק בתוכנית - אידיאלית ככל שתהיה - אם אינה מתאימה עוד להשגת המטרה. כך גם צריך לדעת לוותר על יעדי ביניים שהוצבו בדרך להשגת המטרה, או לשנות את סדרם. למשל, אם בתוכנית המקורית היעד היה לתקוף את ה"רץ", כדי לשפר את הנגישות ל"מלכה", ייתכן שהמשחק מתפתח כך שה"רץ" כלל אינו ממוקם בסביבת ה"מלכה" והופך אז להיות בלתי מעניין באותו שלב.
לבני הצעיר ביותר היה סגנון משחק יצירתי במיוחד כשהוא שיחק שחמט מולי: לפני כל צעד הוא טרח וסיפר לי מה היה עושה אילו עמד ה"רץ" שלי על משבצת אחרת מזו שעליה עמד, ואיך היה מכין לי מט, אילולא הזזתי קודם את ה"סוס" שלי. כשאמרתי לו פעם: "אילו לסבתא היו גלגלים" - הוא לא הבין. פער הדורות. לקח לי כמה שנים כדי ללמדו להתייחס למציאות שעל הלוח ולא ללוח אחר שיכול היה להיות, "אילו רק...". הוא היה אז בן שבע.
בחזית מלחמת האינטרנט נפגשתי לאחרונה במכתב שהופץ ברבים, שעיקרו ספקולציות מסוג "אילו רק". "אילו רק האמפטיה והרחמים שלנו היו חזקים יותר מהצדקנות העצמית", היה כתוב בו. "אילו רק היינו יכולים להגן על עצמנו מבלי לפגוע באחרים..., אילו רק היו מנהיגינו מחויבים לפתור את הקונפליקט באופן לא אלים". מדי פעם הובאה שם גם התייחסות עדינה לפלשתינים: "אילו רק חינוך לשלום היה חלק מתוכנית הלימוד בבתי הספר בפלשתין ובישראל", ומשפט אחד מוצלח במיוחד - "אילו רק ישראל הייתה מצטרפת לעם הפלשתיני בבניית מוסדות דמוקרטיים במקום להרוס את התשתית האזרחית שלהם בשם ההגנה העצמית". ממש נוגע ללב. את המכתב הזה שלח ידיד, שעלה לארץ מארה"ב כציוני. הוא כבר מזמן אינו בן שבע, ויש לשער כי גם מי שכתב את המכתב הזה כבר מזמן אינו משתייך לשכבת גיל זו, מה שמעורר את המחשבה בדבר החיוניות של הוראת שח בכל בית ספר.
שרון זלצברג, שהקימה את אחד המרכזים הגדולים ביותר למדיטציה בודיהסטית בארה"ב, מספרת בספרה הנפלא Lovingkindness, העוסק כולו במשמעות העמוקה של האהבה והחמלה, על תקרית בדרכה הרוחנית והפיסית: כשנסעה בהודו בריקשה בלוויית חברתה כדי לפגוש את המורה הרוחני, מונינדרה, עצר את הריקשה איש גדול מימדים וניסה להוריד אותן ממנה בכוח. סביב, כמו תמיד בהודו, היו הרבה אנשים, אך אף לא ידיד אחד. היא פחדה, או כפי שאפשר לכנות זאת בסגנון הלשון העכשווי - הייתה "פגועת חרדה", אך הודות לחברתה שהצליחה לשכנע את נהג הריקשה לנסוע מהר מהר הלאה, הן ניצלו. כשסיפרה למורה הדגול את קורותיהן, הוא הביט בה ואמר: "אוי שרון, היית צריכה לקחת את המטרייה שלך, ועם כל האהבה שבליבך - להכות את האיש על ראשו".
ידידי היקר, שולח המכתב האינטרנטי, שנינו אנשים מאמינים. שנינו למדנו את המהר"ל, את הרמח"ל, את רבי נחמן, ותיבלנו אותם היטב במדיטציה ובשאר ירקות ניו-אייג'יים. אנו מוכרחים להאמין שכולנו בדרך להיות אנשים טובים יותר. אבל לא כולם מגיעים לקו הגמר באותו זמן. לפעמים יש החלקות ומעידות, ירידות, ודהירות מפחידות ברכבות-הרים. לכן, בכל זאת, אם יש בדרך מי שרוצה להוריד אותנו מהריקשה ואין באזור שום פרצוף ידידותי, אין לנו ברירה אלא להכות עם המטרייה על ראשו. ואגב, למקרה ששכחת: במשחק השחמט שבו אנחנו מצויים, המצריך הן תכנון, הן התייחסות ללוח כמו שהוא והן גמישות, המטרה שלנו היא להתקיים - רוחנית, לאומית ופיסית.
