מי לא שמע ולו פעם בחייו את המשפט: "כזה אני ואת זה אי אפשר לשנות?". כמה מאיתנו מבינים כי: "אני זה לא תמיד מה שאני עושה" אלא "אני נאלץ לא פעם לעשות כי כך למדתי/הבנתי שציפו ממני..." כמה מאיתנו מבינים כי חלק רב מפעולות ותגובות שהם מורגלים בהם נובעות מהיותם מבצעים תפקיד, ולכן מרגע היותם מודעים לכך יכולים לבחור אחרת, אול לבחור לשנות רק דפוסים מסוימים בתוך התפקיד?
יעקב לוי מורנו, אבי הפסיכודרמה, הבין כבר בתחילת המאה הקודמת את מה שתורות המזרח סוברות במשנתן עוד מקדם: שהאני האמיתי הוא הוויה שנמצאת מעבר לאגו, מעבר למעשים הניגלים, מעבר להתנהגות תלויות נסיבות ותרבות. מורנו הקדים בכך את בני זמנו הפסיכואנליטיקאים, וביקש להפריד בין מהות האדם לבין התוצר הסביבתי-תרבותי שהוא הופך להיות בשל חוסר מודעתו. מורנו אומר במילים פשוטות: אם נבין שלכל אדם אוסף תפקידים שאותם הוא מבצע, ונהיה חכמים מספיק להפריד בין מהותו וייחודו כאדם לבין דברים שהתרגל לעשות, אזי נוכל בקלות רבה יותר לסייע לאדם ליצור שינוי במה שיחפוץ, לאחר תהליך של צמיחה ושינוי. תאורייה זו כוחה בכך שהיא משחררת את הפרט מהזדהות רגשית יתרה עם מעשיו.
"תאוריית התפקיד" שפיתח מורנו, היא רק עוד תאורייה שהוא הגה התומכת בעמדתו הפילוסופית, ותרומתה הגדולה היא ביצירת פרדיגמה קוגניטיבית שמאפשרת הבנה טובה יותר למצבו הקיומי של האדם. מורנו, אם כן, גרס כי האני צומח ומתגבש מתוך אוסף התפקידים שלו ולא להיפך. תפקיד הוא אוסף התנהגויות הניתן לצפייה והוא תוצר של דיאלוג (לעתים דינאמי, לעתים נוקשה) בין ציפיות, התנסות ומשתנים תרבותיים וחברתיים. האדם הינו יצור חברתי מיום שהוא נולד, ומתפתח מתוך אינטראקציה שבינו לבין האחר מיד עם נשימתו הראשונה.
התינוק, עוד בעודו תמים ולחלוטין, לא מודע להיותו ישות נפרדת, מבין את תפקידו לפי היחס הניתן לו ובהמשך חייו הוא נתקל בתפקידים שמוטלים עליו בכל אשר יפנה: הבן הבכור המפונק, התלמיד הטוב והחנון, הילד הפראי שלעולם לא מפחד מכלום, הילדה האחראית שדואגת לכולם, המצחיקן טוב הלב ועוד ועוד... ובהמשך, כשהוא יוצא אל מעבר למעגל המשפחתי, הוא ממשיך לקבל על עצמו (לעתים נדירות מתוך בחירה מודעת) תפקידים נוספים בעלי גוון חברתי: החייל הקרבי הנאמן, הסטודנט המצטיין, הרופא המסור, הפוליטיקאי המושחת, הדוגמנית האנורקטית, אמא מסורה למשפחתה, ועוד ועוד כותרות לתפקידים שהחברה והתרבות נותנת לאנשיה.
גם המלומדים הבקיאים ביותר בספרות הפסיכולוגית של מאה השנים האחרונות, יתקשו לתת הסבר מוחשי וברור למושג ה"אני" או ה"עצמי". נדמה לעתים כי לנצח יהיה זה מושג מופשט, חמקמק ובלתי ניתן לתפישה. "תאוריית התפקיד" לא באה להגדיר באופן נחרץ מהו האני ואינה מתיימרת גם לעשות כן. זוהי תאורייה המתבוננת על האדם מזוית המאפשרת המחשה ושינוי. היא מתבוננת בהתנהגות הנצפית לעין, מסווגת אותה לתפקידים ודפוסים הניתנים לצפיה, אבחון ולפיכך גם לארגון מחדש ושינוי – ובזה גדולתה.
המטפל הפסיכודרמטיסט יסייע אם כן למטופל לזהות את תפקידיו, להתבונן בהם ולאבחן בהם את הדפוסים המעכבים, את האמונות והפעולות המכשילות לצד אלו שמקדמות אותו. ראיית המטופל כמי שנושא בתפקידים שונים, מאפשרת התייחסות לתפקידיו של המטופל מבלי לקשור בינם לבינו כאדם שלם. צורת התבוננות כזו מאפשרת הפרדה בין האדם כהוויה כוללת לבין מעשיו, ומסייעת בהפחתת מנגנוני הגנה נוקשים ורגשות אשם שעלולים לחבל בכל תהליך תרפויטי.
"אנליזת התפקיד" היא טכניקה יישומית שמאפשרת מיפוי, פירוק לגורמים וניתוח תפקידי היחיד. בהליך זה אנו מזהים בראש ובראשונה את מגוון תפקידיו של המטופל, עורכים רשימה (לעתים בתוך טבלה) וכוללים בה בין היתר: חלקים מעכבים מול מקדמים בתפקידים הבולטים, חלקים מפותחים מספיק, חלקים מפותחים מידי או כאלה שאינם מפותחים כלל. מתוך כך נגזרות מטרות העבודה הטיפולית: אילו חלקים לחזק? אילו חלקים יש ליצור, להמציא מחדש ולאמן מן היסוד? על אילו חלקים ניתן לוותר ולהסכים להיפרד מהם? תהליך זה של אבחון, ניסוי וטעייה מבוסס כולו כמובן על טכניקות הפעולה היישומיות של הפסיכודרמה המאפשרות כידוע בכאן ועכשיו החייאה דרמתית וסימולציה של מצבי חיים.