המלחמה בעזה נהנתה מיותר מדי קונצנזוס. אפילו ההורים השכולים והורי הפצועים קשה, בינוני וקל לא השמיעו קול זעקה שיש בה לסדוק את האחדות, הסולידריות והערבות ההדדית. שלא לדבר על ההורים השייכים לזרם הציונות הדתית, ששכלו את בניהם חובשי הכיפות הסרוגות, שלאמונתם, מסרו את נפשם על קידוש העם והמולדת. כאשר אתה מקשיב להורה שכול מאותו זרם, שלא מוצא מנוח לנפשו המיוסרת, בנפול בנו מאש כוחותינו, עד אשר יחבק את החייל היורה ואת צוות הטנק המעורב בירי, אתה עומד נפעם ומשתהה לנוכח האמירה הבלתי שגרתית והזרה לציבור האחר, החילוני, בתוכנה וברוחה. אני עצמי מתייסר בשאלה, המעט פילוסופית, האם זה אמיתי, האם זו אמירה, שיכולה להישמע רק קבל עם ועולם באמצעי התקשורת, אך בתוך הבית פנימה, יוצאת האמת ללא פילטרים ממלכתיים, רוחניים ודתיים.
סיפור עקידת יצחק הוא אות וסמל לאלו שבחרו להשתייך לזרם הדתי המאמין בתורת ישראל כדרך חיים וכמבחן יסוד שבין אדם לאלוהיו, גם בעת יציאה לקרב להגנת ארץ הבחירה. אני לא מחזיק מהסיפור התנכי הזה. הוא לא מאתגר אותי. הוא מעציב ומדכא. האינסטינקט הטבעי והאבהי שלי, ולא רק שלי, יוצא נגד סיפור עקידת יצחק. אני לא הייתי מראה סימנים של נכונות להקריב את בני כשה לעולה, כי אלוהים ציווה עלי ותכנן לבחון את נאמנותי. אם זו דרכו של אלוהי ישראל לבחון את העם הנבחר, אני בוחר בדרך אחרת. אני מעדיף את המבחן שבין אדם לחברו ופחות את המבחנים והדיאלוגים שבין אדם לבוראו.
אילו לא הייתי מכיר מקרוב את הזרם הדתי לאומי, הייתי יותר מאשר סקפטי לגבי האותנטיות העולה מההסברים התיאולוגיים לנפילת הבנים, המשמשים גם מכורח הנסיבות לניחום אבלים ולקבלת השכול כגזירה משמים, ולא תוצאה ישירה וריאלית של מהלכי קרב. "ה' נתן ה' לקח", הוא אצלם אחד ההסברים החזקים למוות פתאומי ממחלה, מתאונת דרכים ובשדה הקרב. העניין הוא, שאני מאמין להם. גדלתי איתם. למדתי איתם. הייתי איתם באותה תנועת נוער. פגשתי אותם בצבא. ספגתי את הערכים שלהם. את אהבת המולדת. את ערך השירות והתרומה לקהילה ואת מצוות יישוב הארץ. כבר בנערותי, בחרתי במסלול חיים חילוני ועירוני. הם, הורי החיילים, בני דורי, הלכו לישיבות תיכוניות, ליחידות קרביות, התחתנו צעירים, הקימו משפחות והיו לשותפים מובילים במפעל ההתיישבות ביהודה, שומרון ורצועת עזה. הילדים שלהם, שגדלו בהתנחלויות המושמצות, שפונו מבתיהם, שהוגדרו, מכשול לשלום, שעליהם יצא הקצף הציבורי כאשר נבל ברשות התורה, חובש כיפה סרוגה, רצח לנו את ראש הממשלה, הם, ולא רק הם, החיילים והמפקדים, חובשי הכיפות הסרוגות, תפסו פיקוד כמפקדי פלוגות וגדודים. הם עדיין צעירים. עתידם לפניהם. בעוד עשור שנים בקצב הזה, המטה הכללי יורכב במרביתו מחובשי הכיפות הסרוגות. הם הלכו והולכים בראש הכוח, מוכנים למסור את נפשם על קידוש הארץ, שיושביה בתוך הקו הירוק והממסד הפוליטי המייצג את המתחם הגיאוגרפי הירוק, הצליפו בהם, הוקיעו אותם ודברו בהם סרה. לשבחם יאמר, מרביתם, לא נשברו. לא התייאשו. לא עזבו את המדינה. לא הפנו לה עורף. לא השתמטו מהצבא. מקצתם, עלו על הגבעות ומרדו בהורים ובממסד. מותר להם. אפשר להבין אותם. המדינה הזניחה את המפונים והשליכה אותם לגורלם. עיניכם הרואות. יש על מי לסמוך. יש במי להתגאות. הכיפות הסרוגות לא מביישות. רואים אותן באקדמיה, בצבא, בפוליטיקה, בתעשיה ובשירותים. אני מאמין להם ואוהב את דרכם. יש בדרך שלהם משהו אחר. מחזק. מלכד. מעודד.
במהלך המלחמה יצא לי לפגוש באקראי, נציגה אותנטית של המגזר המיוחד הזה. ישבתי לידה באוטובוס. אני קראתי ספר, היא סרגה כיפה. פניה היו מוכרות לי. גלגלי הזיכרון והשחזור התחילו לעבוד אצלי. נזכרתי מאיפה היא מוכרת לי. אזרתי אומץ ושאלתי, "תגידי, במקרה למדת בבית היסודי דתי לבנות "בית אהרון". מופתעת מעצם הפנייה של גבר זר השיבה בכל זאת, "כן. מי אתה". הזכרתי לה שלמדנו באותו מחזור. אני ביסודי לבנים והיא במבנה סמוך לבנות. "למי את סורגת את הכיפה", התעניינתי. "לבן שלי שנפצע בעזה ומאושפז בסורוקה". "זה הבן הבכור?", שאלתי. "לא. הבכור סיים שירות סדיר ביחידה מובחרת, קיבל צו 8 וגם הוא כרגע בשטח עם חייליו". חזקתי את רוחה. אמרתי את מה שנהוג לומר בנסיבות שכאלה. הזדמנה לי האפשרות לנחם ולעודד ויצאתי מחוזק. הגיע זמנה לרדת מהאוטובוס. היא לא נפרדה ב"יאללה ביי". יצא לה משפט פרידה שרק מאחת עם רקע כשלה זה אפשרי: "ה' עוז לעמו ייתן, ה' ינחם את עמו בשלום". אהבתי את הקליפ הדתי לאומי. אפשר להירגע. אין לי כוונה לחזור בתשובה. אני נשאר לחיות בתל אביב ולא באיזה מעלה מכמש.
