חיילים, טילים, מילים – שלושתם כלי נשק המופעלים במלחמה. לחייל הבודד, אפילו לאורך קרב של שעות, לא מזדמן להרוג אויבים רבים, ורק לעתים נדירות הוא יכול לאשר בביטחון מלא שפגע בחייל אויב במו ידיו. טיל יכול להרוג עשרה אנשים או אפילו יותר אך רק אם הוא תופס אותם בלתי מוכנים לקראתו. במלחמת המפרץ, למשל, פגעו עשרות טילים עירקיים בישראל, אך רק אדם אחד קיפח את חייו עקב פגיעת טיל. טיל אינו יכול להכריע במלחמה, אבל מילה יכולה לגרום לצד לוחם נזק גדול ולפעמים אפילו להשפיע על תוצאתה הסופית של המלחמה כולה.
החרדים ל"חרדה"
המילה הנפוצה ביותר בתקשורת הישראלית במבצע "עופרת יצוקה" הייתה "חרדה", בעיקר כחלק מהביטויים "לקו בחרדה" או "נפגעי חרדה". לאורך כל שבועות הלחימה לא נשמעה כמעט מהדורת חדשות שהמילה "חרדה" לא הופיעה בה. המילה טפטפה על קודקודו של הציבור בלי רגע של הרפיה, בעיקר דרך הרדיו. במהדורות החדשות בשמונת ערוצי קול ישראל על לשונותיהם השונות, בשני הערוצים של גלי צה"ל וב-14 תחנות רדיו מקומיות, הקפידו לתחוב את המונח הזה למוחם של המאזינים יום ולילה, כך שבפרק הזמן הזה שמע הישראלי את המילה "חרדה" מאות פעמים, בלי שניתנה לו האפשרות לחמוק ממנה.
המילה "חרדה" אינה אלא נשק, שהרי מטרתו של כל ארגון טרור היא להטיל אימה על האוכלוסיה שבה הוא נלחם, להמיס את הדבק ההופך אותה לציבור ולפורר אותה לפרטים, שכל אחד מהם דואג רק לעצמו, לאחר שהתייאש מיכולתם של המנהיגים להגן עליו. המילה הזאת מצמצמת את המוטיבציה של אנשים מופצצים להתמודד עם המצב ולחוש שהם חלק מחברה התומכת בהם בלא סייג. חזרה אין סופית על ידיעות בדבר אנשים "מוכי חרדה" לא הייתה בתקשורת בעת התופת של קובנטרי או של גרניקה. במקום החרדה, הטבלה בהכרח גם ברחמים עצמיים ובאובדן שליטה, היה שם רגש אחר: השנאה לאויב. הבעיה שלנו היא שרגש זה וביטוייו המילוליים והתקשורתיים, שהם נשק בזמן מלחמה, צונזרו אצלנו בידי ה"הומניסטים", ה"נאורים" וה"מתקדמים" כבר לפני עשרות שנים. לו פרסם היום אבא קובנר את הדפים הקרביים שכתב בשעתו ל"גבעתי", דפים שעזרו לנצח במלחמת העצמאות, היו ה"שפויים" שלנו מציגים את דמותו במרכז תל אביב מתחת לכתובת מעוצבת בידי גרפיקאי צמרת: "סטה לפאשיזם".
אכן, ייתכן שלמקרא הדברים האלה יתחילו חבריי ה"נאורים" להציף אותי במסרים אלקטרוניים שכותרתם: "צנזורה", "מכבסת מילים", "סתימת פיות" וכיוצא באלה. אולם לא זה העניין. אין מדובר בצינזור אלא במינון נכון, הנגזר משיקולי עריכה מקצועיים. עורך החדשות לא חייב לחזור על הביטוי "נפגעי החרדה" באין סוף מהדורות, לא חייב להפוך אותו כל העת לכותרת ראשית ולא יקרה לו מאומה אם יבליט דווקא התנהגות מתמודדת ומתריסה כלפי האויב. ידיעה על כך חשובה לא פחות מידיעה על כיבוש עוד בית. כיוון שבמבצע "עופרת יצוקה" קיבלה ההתנהגות המתמודדת כותרות ראשיות רק לעתים רחוקות יחסית – ועל-פי רוב שיבצו העורכים ידיעות כאלה בסוף המהדורה או לקראת סופה, כמין פרפרת פיקנטית, שלא לומר פולקלורית – נאלצו האזרחים לייצר את תעצומות הנפש הנדרשות לה בכוחות עצמם, בלי סיוע מספיק של כלי התקשורת.
כאן אולי יקפצו שוב עמיתיי עורכי החדשות ויגידו: תפקידנו הוא לדווח ולא לייצר תעצומות נפש. תשובתי היא: תדווחו, אך אינכם חייבים לייצר תוך כדי כך מפחי נפש. כשחצי מדינה נתונה בבליץ כמו זה שהיה בלונדון, תיזכרו קצת איך נהגו עורכי החדשות שם – הם נאורים לא פחות מכם – וכן עורכי החדשות הבריטים בעת מלחמת פוקלנד (אתם במקומם ודאי הייתם משנים את שמה של אותה מלחמה ל"מלחמת מאלווינאס", השם הנוח יותר לאויב).
המעורב שאינו ירושלמי
מילה אחרת שבלטה בתקשורת במהלך המלחמה היא "התנחלות". צרכני התקשורת בעברית או באנגלית אינם מודעים לכך, אך מי שהקשיב למסרי חמאס בערבית שמע את דובריו מדברים על הפצצת "ההתנחלות שדרות", ועל שיגור הגראדים ל"התנחלות נתיבות", "התנחלות אשדוד", "התנחלות אשקלון", "התנחלות באר-שבע" וכל שאר ה"התנחלויות". גם חסאן נסראללה, בנאום שנשא ב-31 בדצמבר, אמר: "עתה חמאס נוטל את היוזמה לידו, ומן היום הראשון יורה על התנחלויות ישראליות". מי שאינו מבין ערבית, אינו מודע לכך כי בפי הערבים כל יישובי הארץ הם בבחינת התנחלויות. גם על קיבוץ מצר, שספג בשעתו פיגוע אכזרי, אמרו כלי התקשורת הערביים כי הוא נענש משום שהוא "התנחלות".
בשבועות האחרונים הזכירו הערביסטים שלנו פה ושם את ההתייחסות הערבית הזאת ליישובינו - אך עשו זאת במשורה ובחוסר חשק. זה לא מפליא. כלי התקשורת הישראלים לא רצו לשחק לידי מי שטוענים כבר מזמן כי במונח "התנחלות" מתכוונים הערבים לעצם הישיבה של יהודי על הקרקע בארץ-ישראל, בלי קשר לקו הירוק. מבחינתם של הערבים גם אוניברסיטת תל אביב היא התנחלות על אדמתם. והם צודקים: "הבית הירוק" שבו עורכת האוניברסיטה קבלות פנים, מן הסתם גם לכבוד מלומדים המגַנים את ההתנחלויות, היה פעם בית המוכתר של שייח מוניס. גם בית הוועד הפועל של ההסתדרות הוא התנחלות (בכפר סומייל לשעבר) ואפילו שיכון בבלי וגשר ההלכה הם התנחלות (על מה שהיה הכפר ג'רישה). עינינו הרואות המתנחל הגדול ביותר שלנו היה בן-גוריון, שבלי כיפה סרוגה הקים אחרי מלחמת העצמאות התנחלויות מתל אביב ועד למרחבי לכיש.
המילה "התנחלות" בעברית מודרנית מקורה בקורותיה של המושבה מוצא, שאת אדמותיה הראשונות קנה יהושע ילין ב-1860. הסופרת רבקה אלפר כתבה אז על מוצא את הספר "המתנחלים בהר", וטבעה מטבע לשון. מורת רוחם של הערבים מהתנחלות מוצא קיבלה ביטוי מזעזע באב תרפ"ט (אוגוסט 1929), כאשר המון פורעים – היום הייתה התקשורת שלנו קוראת להם "מפגינים" או "פעילי שלום" – עלה על מוצא הקטנה, שחט באכזריות את האב והאם של משפחת מקלף והרג גם שתיים מבנות המשפחה ובן אחד. כידוע, מן הטבח הזה ניצלו שני הצעירים בבני המשפחה, ילדה וילד, אשר לימים היה לרמטכ"ל השלישי של צה"ל, רב-אלוף מרדכי מקלף, וכתב את תורת הלחימה הראשונה של הצבא.
גם העלייה המתוקשרת לקיבוץ חניתה ב-1938, במסגרת מבצע לאומי גדול, נקשרה למילה "התנחלות". והיו גם התנחלויות בלתי מורשות – היום הייתה התקשורת קוראת להן התנחלויות בלתי חוקיות – דגניה א', למשל, או גינוסר.
עוד ביטוי שהושמע רבות בימי המבצע בעזה הוא המונח המגוחך "פעילי חמאס". המילה "פעילים" מעוררת אסוציאציה מיושנת מעט של פעילים מפלגתיים בנוסח מפא"י, כאלה שהלכו פעם לגבות מיסי מפלגה כשתיקי עור ישנים בידיהם וגרבי חאקי מטפסות עד לברכיהם. אך לקרוא "פעילים" לרוצחים ש"פעילוּתם" היא פגיעה באזרחים, הריגתם והטלת מומים בהם? מדוע לא לקרוא להם "רוצחים" או "מחבלים", "סדיסטים", פושעים נגד העם היהודי ונגד האנושות" – כינויים המתארים אותם במדוייק, אבל נשמעו בישראל אך מעט במהלך המלחמה מפי פוליטיקאים ואנשי תקשורת?
ויש גם מונחים שהמלחמה האירה אותם פתאום באור חדש, כגון: "בלתי מעורבים". כך כינתה התקשורת שלנו אזרחים ערבים שמרצחי חמאס מנעו מהם לעזוב את הבתים שבהם נערמו נשק וטילים שכוונו אל ישראל. בכך הם הפכו לאזרחים מעורבים מאוד, אף כי בעל כורחם, בדיוק כפי שנעשים לקוחות בסניף שעליו השתלט שודד בנקים. מדובר, אם כן, בבני ערובה ולא בבלתי מעורבים. כל מי שהיה בעזה בתקופת המלחמה היה מעורב ועוד איך, וזאת ביוזמתו של חמאס ועל-פי תוכניתו להסתתר מאחורי אזרחים שאותם היה עליו להרחיק מעמדותיו ומבסיסיו. כל אדם במערב יודע מהם בני ערובה, והשימוש במונח הזה היה מסייע לנו במערכת ההסברה, אך משום מה מוגות הלב והשִפלוּת של האויב לא קיבלו את המינוח הנכון בכלי התקשורת שלנו, וגם הפוליטיקאים הישראלים לא ממש קראו להן בשמן ולא גינו אותן בחריפות הראויה.
