עוד בשלב שבו חיילי צה"ל נלחמו וסיכנו את חייהם, ותושבי העורף - מבאר-שבע ועד גדרה - עדיין ספגו קטיושות, המלהגים בתקשורת כבר עסקו במונחים השאולים מעבר לים: מה ומי יופיע ב"תמונת הסיום", או ב"תמונת הניצחון", של המלחמה ברצועת עזה. מכיוון שהיעדים לא נקבעו בבירור קשה מאוד להגדיר מהו ניצחון ומיהו המנצח. באופן שבו המערכה המדינית התנהלה ומתנהלת במקביל למערכה הצבאית, כלל לא ברור שישראל היא המנצחת ללא-עוררין. כאשר יש לספק הוכחות לניצחון, סימן שהניצחון איננו ברור. לפיכך, מן הראוי להגדיר מהם התנאים שצריכים להתקיים כדי שניתן יהיה לומר שאכן ישראל ניצחה:
א. אסור שלתוצאת המלחמה תהיה מעורבות כלשהי של רשות הטרור הפלשתינית של אבו-מאזן בהסכם כלשהו (ולא הסדרה, מאיפה צץ הביטוי המוזר הזה?) ברצועת עזה. הסכם עם חמאס מוחלש בעזה, תוך ידיעה שאויב הוא אויב, עדיף על הסכם עם אויב המתחזה לבן-שיח. סרבנותה המוצהרת של ציפי לבני לדבר עם החמאס בטענה שהוא ארגון טרור, והתעקשותה לדבר עם רשות הטרור הנ"ל עד כדי נכונות להקים עבורה מדינה בלב ארץ ישראל, מוכיחות את אי-כשירותה להנהיג את מדינת היהודים.
ב. אסור שתוצאת המלחמה תהיה אי-שליטה של ישראל בציר פילדלפי וברצועה ברוחב 3 ק"מ בסמוך אליו. רק שליטה ישראלית בשטח תחסל את תופעת ה"הברחות", שאינן אלא אספקה מצרית שוטפת של אמצעי מלחמה לאויב. מצרים, טורקים, צרפתים, גרמנים או אמריקנים אינם תחליף לשליטה פיזית של צה"ל בשטח. אם יש צורך לפנות את תושבי רפיח מבתיהם לשם כך, חובה לעשות זאת. ישראל של אולמרט ולבני הוכיחה לפני פחות מ-4 שנים שהיא מסוגלת לגרש בני-אדם מבתיהם למטרות ראויות פחות.
ג. אסור שתוצאת המלחמה תהיה הישארותו של גלעד שליט בשבי והמשך המו"מ עם חוטפיו הסחטנים על תנאי שחרורו. שחרורו צריך להיות תנאי להפסקת אש ולא תוצאה בלתי מתקבלת על הדעת של המלחמה.
השלישייה שהובילה את המלחמה - שני שלישים ממנה הובילו לכישלון בלבנון 2006 - לא הייתה חייבת להצהיר פומבית על דרישות אלה, אבל אסור היה לה לסיים את המלחמה ללא תנאים הכרחיים אלה. אם המציאות אחרי המלחמה הייתה מתאפיינת ולו על-ידי אחד מן המאפיינים שהוגדרו לעיל כאסורים, תמונת הסיום לא הייתה יכולה להיראות כתמונת הניצחון של ישראל, אלא כשידור חוזר של הכישלון מלפני שנתיים וחצי. קל וחומר כאשר כל שלושת המאפיינים האסורים - מתקיימים.
כאשר זה הסיום, הוא עתיד להיות נקודת ההתחלה של הספירה לאחור לקראת המלחמה הבאה, שלא תצטמצם לעורף, מבאר-שבע ועד גדרה. כל מדינת ישראל תהיה אז בבחינת "חוטף עזה" מדרום ו"חוטף לבנון" מצפון. מדובר אם כן לא בסתם "ניצחון", אלא בניצחון פירוס. המלחמה בלבנון 2006 הוצגה על-ידי הצמד אולמרט-לבני כניצחון (החלטה 1701 "המפוארת"). עוד ניצחון פירוס - ואבדנו! המלחמה בעזה 2009 מוצגת על-ידי הצמד אולמרט-לבני כניצחון (תמונת "ניצחון" הזוי עם מנהיגים אירופיים, כאשר החמאס על רגליו וגלעד שליט בידיו). ניצחון פירוס שני משמעותו - אבדנו! אלא אם כן קדימה והשמאל יסולקו מהשלטון.
לפני פחות מ-4 שנים ביצעו חיילי צה"ל פקודה בלתי-חוקית בעליל, גירוש אזרחים מבתיהם בארצם והחרבת בתיהם. כצפוי מראש, מבין חורבות בתיהם נורו אלפי קסאמים ומאות קטיושות לתוככי ישראל, שהובילו למלחמה הנוכחית. חיילי צה"ל שבו לנצרים, לניסנית, לדוגית ולאלי-סיני במטרה להבטיח שהכובש הערבי לא יירה שוב מתוך היישובים שפרחו אל המעברות הזמניות שאליהן גורשו תושביהם. צחוק הגורל הוא שאותם פליטים יהודיים לא יוכלו להצביע בבתיהם שהוחרבו, אבל היה סיכוי שחיילי צה"ל ייאלצו להצביע ב-10.2.09 בקלפיות שיוצבו בין החורבות שנוצרו כתוצאה מאיוולת ה"הינתקות".
המציאות הנוכחית נוצרה על-ידי אולמרט ולבני, ובמידה פחותה גם על-ידי ברק. אם בנימין נתניהו מתכוון באמת לשנות כיוון ולהשיב את ישראל לציונות ולשפיות, עליו לומר כבר היום, בקולו ובפומבי, שחזון 2 המדינות מת, בלי לפחד כלל.
