נציב המים הכריז לאחרונה ש"אנחנו נמצאים במשבר שלא היה כמותו ב-80 שנים האחרונות", והוסיף שחודש ינואר הנוכחי הוא היבש ביותר שהיה אי פעם. כולם מחפשים פתרונות רציונליים-מדעיים- סטנדרטיים למשבר הגדול.
ברם, האם יש פן נוסף לאותו משבר "גשמי"? אולי כדאי להזניח את הגישה "הרציונלית" ולחפש גישה אחרת - רוחנית - לפתרון הבעיה? בהמשך למאמץ באותו כיוון, קודם כל כדאי לשים לב שכל יהודי המתפלל את תפילת שמונה-עשרה בימים אלה קורא לקב"ה ומבקש ממנו שלוש פעמים בכל יום "משיב הרוח ומוריד הגשם". תפילה זו משקפת את האמונה היהודית שגשם הינו השכר הלאומי לעם ישראל בארצו, כתגובת ה' לקיומה של המצווה הגדולה - הפרטית והלאומית גם יחד - "והיה אם-שמע תשמעו אל-מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו בכל-לבבכם ובכל נפשכם. ונתתי מטר-ארצכם בעתו יורה ומלקוש" [דברים יא, יג-יד]. משך אלפי שנים גשם היה תנאי הכרחי לשגשוג כלכלי ושכר גשמי לעבודת ה' באהבה. עם ישראל הבין היטב שבארץ ישראל גשם הינו ביטוי לחסדי שמים ותמורה למעשינו - כעמו של הקב"ה, כבנו הבכור.
שנה גשומה או שנת בצורת - באחריותנו
לדאבוננו, בימינו אנו, הצליחו "האליטות" שהשתלטו על כל מערכות הציבוריות מאז קום המדינה, ובמיוחד על מערכת החינוך, לבצע הינתקות, כן, הינתקות בין הקב"ה ועמו. כך, שהיום רוב העם אינו מודע אפילו שגשם הינו המבחן הברור והפשוט ביותר לשביעות רצונו של אבינו שבשמים מעמו.
אין גשם, אבל מתי בדיוק הפסיק הגשם לרדת? הבה נבדוק את עקומת כמות הגשם שירד בשנים האחרונות ונראה לאלו מסקנות אפשר להגיע. קודם כל יש לשים לב שהבצורת הנוכחית אינה בת שנה אחת, או שנתיים, או אפילו שלוש שנים. היא החלה בחורף של 2005, לפני ארבע שנים. מה קרה פה בשנת 2005, בקיץ של 2005? הגירוש הנורא! זו השנה שבו רוב רובו של עם ישראל צידד בגירוש של אחינו בגוש קטיף ובצפון השומרון. זו השנה של ההפרה הלאומית הגדולה ביותר של המצווה: "ואהבת לרעך כמוך, אני ה' [ויקרא יט, יח].
(אגב, מעניין מאוד מדוע כמעט כל אזכור של אותה מצווה, תמציתית של התורה כולה, כאשר היא מצוטטת, שתי המילים האחרונות הנותנות לה את סמכותה ההלכתית, משום מה נופלות מפיו של המצטט.)
כן, מאותה שנה של הגירוש, של החטא הלאומי הגדול, אין גשם בארץ הזו! האם זה מקרי? האם זה מקרי שבדיוק שנה לאחר אותו גירוש בא עלינו גירוש בצפון באמצעות מלחמת לבנון השנייה? והאם זה מקרי שרוב רובם של מנהיגי העם שיזמו, או תמכו, או ביצעו את אותו גירוש נענשו קשות - כולל ראש הממשלה "עריק" שרון ובנו, ראש הממשלה הנוכחי אהוד אולמרט, הנשיא קצב, השר רמון, מפכ"ל המשטרה, הרמטכ"ל, מנהל מנהלת הגירוש, ואפילו הרבנים הראשיים של הצבא והמשטרה דאז? והאם זה מקרי שרבבות מתושבי הדרום גורשו זה עתה בגירוש נוסף, לפני ובמהלך מלחמת עזסטאן, שכולה באה עלינו כתוצאה של אותו גירוש? ואם נמשיך לדבוק באותה גישה שהכל מקרי, הכריז הקב"ה המכיר אותנו היטב, כאשר הוא הכריז: "ואם-בזאת לא תשמעו לי והלכתם עמי בקרי: והלכתי עמכם בחמת-קרי ויסרתי אתכם אף-אני שבע על-חטאתיכם" [ויקרא כו, כז-כח].
מתגרשים מההינתקות
הגיע הזמן שנחבר את הנקודות ונפנים שכל הצרות הללו באו - מידה כנגד מידה - עבור עוון הגירוש. הגירוש גרם לגירושינו ולגירוש גשמינו - חד וחלק! ההכרה בעובדה זו מהווה את חלקו הראשון של תהליך התשובה. שנית, עלינו להצטער על אותו עוון, ולהתחייב: לעולם לא עוד! כל חייל חייב להודיע למפקדו, בכתב, שהוא יסרב כל פקודה שתקרא לו לבצע גירוש אחים מביתם אי פעם בעתיד, ללא קשר למחיר האישי שהוא יאלץ לשלם! כל אזרח חייב להתחייב שהוא יתנגד בכל לבבו, בכל נפשו ובכל מאודו לגירוש עתידי. גירוש אחים לעולם לא עוד! ושלישית, על מנהיגי העם להכריז שהגירוש היה הינתקות מהסוג הגרוע ביותר מעם ישראל - מאלוקי ישראל ומארץ ישראל - שלהבא הם יעשו הכל כדי להתחבר ביתר שאת לשלושתם - בכל מקום ובכל עת.
