ירמה הוא מחזה מאת המשורר והמחזאי הספרדי פדריקו גרסיה לורקה, גדול משוררי ספרד, בתרגומו של שמעון בוזגלו ובבימויה של אופירה הניג, הנותנת לו פירוש מקורי, עכשווי ומודרני. היא עושה זאת באמצעים תיאטראליים אחדים כמו ליהוק שלושה גברים המגלמים תפקידי נשים. בכך היא משיגה אירוניה דקה, המזכירה לצופה כי אין מדובר כאן בחיים ממשיים ריאליים, אלא בתיאטרון. לא את העתקת המציאות לבמה מבקשת אופירה הניג לעשות, אלא תיאטרון לשמו.
הגברים על הבמה מיועדים גם להעצים את הדרמה בחברה הפטריאכלית שמדובר בה כאן, הלא היא החברה הספרדית שלורקה בא ממנה ודיבר עליה. חברה שבה האישה מקומה בבית, ותפקידה ללדת ילדים ולטפל בהם, ואילו הגבר תפקידו להיות בחוץ, במקרה זה בשדה, ולדאוג לרווחה הכלכלית של המשפחה. ליהוק הגברים במחזה מבטא את תפישת עולמם על הדימוי הנשי, וכן את דימוי האישה בעיני עצמה. באינטרפרטאציה המודרנית, על-פי תפישת אופירה הניג, נשאלת השאלה האמנם?
ירמה מרגישה כלואה בבית, נפשה יוצאת החוצה. היא רוצה לדבר עם אנשים ומתעכבת לשוחח איתם (האישה הזקנה, ויקטור, האיש שאהבה בילדותה), דבר המרגיז מאוד את חואן בעלה, הרואה בכך פגיעה בשמו הטוב. הוא אף חושד בה בחוסר נאמנות וכדי הסיר ספק מלבו, מביא חואן אל ביתו את שתי אחיותיו, שישמרו על אשתו ויתלוו אליה לכל אשר תלך. כדי להמחיש את כניעותן של השתיים על הבמה, מכוסות האחיות ברעלות שחורות על פניהן, הן לא פוצות פה, גם מפני כבודו של הגבר-האח, המאכיל אותן לחם חסד. האחיות גם מקבלות את פניו בבואו הביתה בערב מן השדה, ואף משפשפות את גבו (בזרדים), בעוד אשתו נמצאת מחוץ לבית, מתמהמהת להגיע.
סיפורם של ירמה וחואן הוא סיפור על בדידות כפולה, הן מצד האישה, שאינה מתמלאת ברצונה האובססיבי להביא ילד לעולם, והן מצד הגבר, שאינו מקבל בביתו יחס חם ואהבה. אשתו הצעירה ממנו בשנים, ואף חסרת חוכמת חיים, רואה בו כלי שרת למילוי רחמה ולעיבורה. היא אינה מוכנה להשלים עם מצבה ומקוננת עליו כל הזמן. האובססיה הזאת מעצימה והולכת עד כדי הריגתו של בעלה, בתמונת הסיום. ירמה בשיגעונה אומרת: הרגתי את בני. כלומר לא יהיה לה יותר זרע מבעלה שנחנק על ידה.
ירמה הוא מחזה אחר, הדורש מהצופה מחשבה וניתוח. זה אינו מחזה פולקלוריסטי, ואף אינו מחזה פמיניסטי. זה מחזה המתעסק בתכנים. דימוי הפריון כאן מופרך. ירמה היא קורבן לעקרות, לחוסר מיצוי נשיותה. היא יכלה לבחור אחרת. האישה הזקנה במחזה מציעה לה ברמזים על מספר דרכים אפקטיביות לעקוף את גורלה, כמו למשל: לקחת מאהב, לאמץ ילד או לברוח מן הבית, אך ירמה באובססיה שלה אינה מוכנה להניח לכל אלה. היא אף לא נעתרת לבעלה לחיות איתו בשקט, בנוחות, באהבה. ירמה אינה מעוניינת בפתרון הבעיה, אלא מרוכזת בכל גופה ונפשה בבעיה עצמה. ירמה רוצה לממש את נשיותה אך ורק בתחום התא המשפחתי. בכך היא בעצם חורצת את גורלה האומלל, והכבוד שהיא מייחסת לו חשיבות כה גדולה, כפי שגם בעלה עושה זאת, בעצם מכריע את שניהם.
המחזה מתרחש על במה כהה, שרוב הזמן האור בה קלוש. החלל ריק, עצוב, נזירי, מינימליסטי. צורה ותוכן מתאחדים בו. בצד מוצבים שלושה כיורי נירוסטה מודרניים, שהמים לא זורמים בהם, ואיש אינו משתמש בהם. הם מסמלים את יובש רחמה של ירמה, את חוסר החיים, שאינם זורמים בה. רמז סמלי אחר על הבמה הן שלושת מכונות הכביסה. הנשים שהם בעצם גברים, באות לכבס ולרכל על ירמה ובעייתה. מכונות הכביסה המודרניות מחליפות את מרכז הכפר הפולקלוריסטי, בו פיכה מעיין ולשם הלכו הנשים לכבס ולרכל.
כאמור, אין במחזה שמץ של פולקלור. הוא שולל את קטעי השירה היפים, ההופכים למונולוגים ארוכים של פרוזה דיבורית, המנסה לחקות דיבור יום יומי, לעיתים מייגעים במידת מה.
כאמור, המחזה מאלץ אותנו לחשוב על צורה ותוכן, הוא מקורי, עכשווי, אחר, אך דומני שהוא מחמיץ את מהותו, הדרמה הלירית שבה הוא נכתב (אפילו המוזיקה של יהודה פוליקר אינה מספיקה), ומשאיר את הצופה ללא קתרסיס רגשי וחווייתי.
