בחישוב השתכרותו הפוטנציאלית של ילד אשר נפטר בגיל 12 כתוצאה מהתרשלות הנתבעים, לצורך פיצוי משפחתו על אובדן השתכרותו ב'שנים האבודות' אין לקחת בחשבון את הרקע הסוציו-אקונומי ממנו הגיע. כך קבע (יום ב', 26.01.09) שופט בית המשפט העליון, אליעזר רבלין, במה שניתן להגדיר כ'מערכה השניה של הלכת השנים האבודות' אשר הגיע שנית לפתחו של בית המשפט העליון.
עד לפני שנים לא רבות, היה משתלם יותר להרוג אדם מאשר לפצוע אותו. מזיק אשר בהתרשלותו פצע אדם, שילם לו (באמצעות חברת הביטוח שלו) סכומי כסף ניכרים, אשר עלו אף כדי מיליוני שקלים, בגין הפסד השתכרותו, הוצאות שונות אשר יוציא לצרכי טיפולים שונים, סיעוד ועזרה. לעומת זאת, מזיק אשר הרג את הניזק, שילם פחות (ראו: ע"א 295/81
עיזבון גבריאל נ' גבריאל, פ"ד לו(4) 533 (1982)).
נוצרה דילמה אתית ומוסרית, שכן מי שפצע את זולתו שילם פיצוי גבוה לעין שיעור ממי שהרג את זולתו. דילמה זו באה על פתרונה בפסק דין תקדימי אשר ידוע מאז בקרב אנשי המשפט כ"הלכת השנים האבודות" (ע"א 140/00
עיזבון המנוח אטינגר נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פ"ד נח(4) 486 (2004)). מכוח פסק דין זה מזיק אשר הוביל למותו של ניזק יפצה אותו בגין אובדן ההשתכרות בגין ה"שנים האבודות".
גם הלכה זו לא הייתה נקיה לא מדילמות מוסריות ומשאלות אתיות. פיצוי הניזק לפי יכולת השתכרותו הפוטנציאלית מפלה עניים לעומת עשירים. ככל שהניזק צעיר יותר, ואף ילד, וטרם החל את דרכו המקצועית, כך קשה לשער את יכולת השתכרותו העתידית. באותו אופן, קשה גם לנבא כמה היה מוציא הניזק שנפטר על צרכי ביתו ומשפחתו וכמה היה חוסך, קרי, כמה כסף היה נשאר בפועל מאותה 'השתכרות' משוערת.
הלכת אטינגר יושמה בערכאות הנמוכות אשר ניסו ליצוק למונח הכללי של "אובדן השתכרות בגין השנים האבודות" תוכן קונקרטי. עזבון המנוח אטינגר, קרי התובעים המקוריים מן ההלכה המקורית, אשר תיקם הושב לבית המשפט המחוזי בכדי לאמוד את הנזק (לאחר שבית המשפט העליון קבע בפרשת אטינגר המקורית כי באופן עקרוני עזבון המנוח זכאי לפיצוי בגין השנים האבודות) שבו אל בית המשפט העליון בכדי לחדד את ההלכה.
הפעם השאלה אשר עמדה על הפרק הינה: האם יש לאמוד את השתכרותו המשוערת של ילד בן 12 על-סמך הרקע הסוציו-אקונומי שלו? באותה פרשה טענו העיזבון (היינו, בני משפחתו) כי היות וכולם במשפחה משכילים, עושים חייל במקצועותיהם החופשיים ומשתכרים הרבה למעלה מן השכר הממוצע במשק - הרי שסביר להניח כי לו היה המנוח מיכאל אטינגר חי כיום, היה משתכר כמוהם, ברמת השתכרות גבוהה אשר נובעת מהצטיינות במקצוע חופשי - ממש כמו כל שאר בני משפחתו.
בית המשפט, בפסק דין עקרוני ואף חברתי, משיב כי "ניבוי" שכזה של הצלחה או כשלון לילד כה צעיר אינו מוסרי ואף מפלה. אם נלך לשיטת התובעים (המשפחה), קובע בית המשפט, ואם "ננבא" לכל ילד את אותה הצלחה אשר משוייכת קטיגורית לסיטואציה הסוציו-אקונומית אשר ממנה הגיע, הרי שבסופו של יום נדון ילדים אשר באו ממשפחות עניות לעוני תמידי (גם אם משוער, מכוח הצורך לשער את שיעור ההכנסה העתידית לצורך חישוב פיצוי מכוח "הלכת השנים האבודות"), וילדים ממשפחות עשירות לניעות כלפי מעלה בסולם החברתי.
תפיסה זו שגויה חברתית, והיא שוללת מכל ילד את הזכות לכתוב את סיפור חייו במנותק מן הסיטואציה הסוציו-אקונומית אשר ממנה הגיע. בפסק דין אשר גם מרפרר לברק אובמה, קובע השופט אליעזר רבלין כי תפיסה זו אינה מוסרית וכי חישוב הפיצוי בגין השנים האבודות לפי השכר הממוצע במשק "מגלם את סל האפשרויות הבלתי מוגבלות הנתון לכל ילד באופן שווה - עשיר כעני, בן מיעוטים כבן הרוב".
בית המשפט מוצא, בחישוב סתמי לכאורה של השתכרותו המשוערת של ילד שחייו נקטפו בטרם עת לפי השכר הממוצע במשק, פתרון מוסרי, חברתי, צודק ושוויוני.
