ראשית, התנצלות מן הקוראים על האמירות בגוף ראשון. ההקשר של דבריי להלן מחייב אותי לשונית להביע זאת בגוף ראשון. טענתי זמן רב לפני המלחמה, במהלכה ולאחריה, שללא השגת מספר יעדים צבאיים ומדיניים, הסיכויים לשקט בדרום הולכים וקטנים. אם במישור הצבאי היו לישראל הישגים נכבדים וראויים לכל שבח, הרי שבתחום המדינאות ההישגים אינם משביעי רצון. הסיבה לכך היא שהמלאכה לא הסתיימה כפי שהיה ראוי שתסתיים.
לאחר שכוחות צה"ל כיתרו את העיר עזה והשיגו עליונות מוחלטת הן באוויר והן ביבשה, היה צריך לעבור לשלב הבא שהוא מימוש וגיבוי ההישגים הללו בהישגים מדיניים. ישראל הייתה יכולה להגיע לתוצאות טובות לאין-שיעור במישור המדיני לו הקברניטים היו משתחררים מן הפחד והמורא שהטילו מדינות אירופה וארה"ב.
בסיום המלחמה ראשי חמאס היו חייבים לשכון במקום בו שוכנים כל אלה שנשלחו על ידיהם כדי להתאבד בתוך האוכלוסיה היהודית. מי שנתן חסינות לראשי חמאס טעה טעות מרה שאין כדוגמתה. נכון שאת חמאס כארגון לא ניתן לחסל וזאת משום סיבות שהוסברו במאמרים אחרים, אך יחד עם זאת, ראשי חמאס, כאמור, היו צריכים לשלם בראשם.
טענות מופרכות מכיוון מצרים
המהירות שבה ישראל התמסרה להצעות השונות וללחצים של מצרים ומדינות המערב היא שגרמה לאי-היציבות הקיימת כיום. במשא-ומתן ישראל הייתה חייבת להבהיר שללא השגת מספר יעדים, הלחימה לא תיפסק. מקום המסתור של ראשי חמאס, הן הפוליטיים והן הצבאיים, היו צריכים להפוך לעיי-חורבות. עבור כך לא היה צורך לסכן חיילים ולעבור מבית לבית. ישנם אמצעים המוכרים היטב לצה"ל בהם ניתן לעשות שימוש להשגת המטרה הזו.
גם אם מצרים וחמאס התעקשו שבציר פילדלפי לא יימצאו חיילים זרים, אסור היה לישראל לוותר בשום פנים ואופן. המשך הלחץ המסיבי על מנהיגי חמאס ומסר חד וברור שללא כוחות בינלאומיים השולטים על ציר פילדלפי, המלחמה לא תסתיים, היה מביא תוצאות טובות יותר מאלה שהושגו. הטענות של מצרים שכוחות בינלאומיים לא יימצאו בשיטחה מופרכות. גם בעבר היו כוחות בסיני ועדיין יש כוחות בינלאומיים בסיני, ולכן הימצאות כוחות בינלאומיים בפילדלפי לא הייתה גורעת דבר מכבודה של מצרים. אך אם אפשר לצאת מן התסבוכת ללא כוחות נוספים, מדוע שמצרים לא תתעקש?
גם בצפון-מערב עזה היה צריך להיווצר חיץ ברור בין ישראל לבין עזה. לא כוחות שיטור פלשתינים, לא כוחות צבא של מדינות אפריקה השונות, אלא כוחות צבאיים של מדינות אירופה וארה"ב היוצרים רצועת-ביטחון שעשויה הייתה ליצור שקט בטוח יותר.
כל ההצעות הללו היו מונחות בפני הקברניטים ובפני הצבא, אך לדאבון הלב, המלאכה לא הושלמה. אין ספק שאחד ההישגים המשמעותיים של המלחמה בעזה היא ההרתעה. יחד עם זאת, אין לשכוח שגם הרתעה, גדולה ככל שתהיה, אינה יכולה לתפוס את מקומם של הסדרים מדיניים וצבאיים אשר יקבעו בתודעת האוכלוסיה את תוצאות המלחמה.
יעילות זה שם המשחק
טענתי בעבר, ואני חוזר וטוען, שמדיניות המעברים הפתוחים היא מדיניות גרועה על גבול הרשלנות. זולת כסף קל שניתן לעשות במעבר סחורות ומיני מוצרים אחרים, אין כל תכלית למעברים היבשתיים הפתוחים בין ישראל לבין עזה. ישראל חייבת להתנתק כלכלית מעזה, אחרת תהיה זו בכייה לדורות. כדי לא להיחשב כמי שמבקש לחנוק את תושבי עזה, אין כל מניעה לפתוח את נמל עזה לרווחה כדי שתושבי עזה יוכלו לייבא כל מה שנפשם חפצה, להוציא נשק. ניתן לפקח על כך בהרבה יותר יעילות מאשר בשיטות אחרות. ישראל חייבת להציע את עזרתה, יחד עם הכוחות הבינלאומיים שאמורים להיות פרוסים בגבול עם מצרים כדי לפקח טוב יותר מה נכנס משם. כל אימת שהמדובר במוצרי מחיה, יעשו זאת העזתים באמצעות אחיהם ממצרים. כך ייטב כלכלית גם למצרים. התחייבות של ישראל לפתוח את המעברים היבשתיים שלה זו תהיה טיפשות מדינית שאין כדוגמתה.
אלה וגם אלה הוצעו לקברניטים השונים לפני תקופה ארוכה למדי. במלחמה הנוכחית הם לא קיבלו את הכל, וסביר להניח שגם את המוצע כאן פעם נוספת הם ידחו על הסף מתוך שיקולים שהם יתארו אותם כנכונים.
רק במצב שחמאס, אפילו רטורית, לא יוכל להציג שום הישג משמעותי, רק אז יש סיכוי לשקט נסבל.
