לא מעט נאמר ונכתב בגנות ובזכות הפסקת האש שהוכרזה, בסופו של דבר, על-ידי שני הצדדים. ונשים לרגע בצד את העובדה שאנחנו הפסקנו ראשונים. מישהו אמר לי שלטעמו, אין כאן באמת שני צדדים שמתאמצים להגיע להסכם מדיני ראוי ושהוא מאמין שלא מן הנמנע שהפסקת אש חד-צדדית תוביל לנסיגה חד-צדדית ובעתיד גם לכיבוד חד-צדדי של ההסכם שייחתם. יכול להיות שהוא טועה? האם ניתן לסמוך על הפלשתינים שיכבדו את הסכם הפסקת האש לאורך זמן והאם אפשר ללמד אותם התנהלות בדרכי הידברות ושלום?
יש משהו בדינמיקה של המשא-ומתן עם הפלשתינים שמזכיר את התנהלות ההנהגה היפנית בזמן מלחמת העולם השנייה. הם היו במצוקה, היה ברור שיש להם פער גדול אל מול היכולת הצבאית של ארה"ב, ובכל זאת הם התעקשו. לא הייתה להם שום בעיה להקריב קורבנות למכביר והעיקר, לא להיכנע. המציאות הוכתבה
על-פי שיקולי אגו אמוציונליים של גנרלים, שהם ההיפך מטעמים רציונליים של אזרחים אומללים שנמצאו תחת חסותם. מזכיר לכם מישהו?
אם נמשיך בהשוואה נגלה שבשני המקרים, היפני והפלשתיני, כוח ההרתעה שלהם התבסס על העובדה שהם היו מוכנים לשלם בחיי אדם. כמו בעזה, גם האזרחים היפנים גוייסו למאבק, הכשירו מתנדבים למשימות התאבדות ואפילו תלמידות בית ספר אומנו לדקור חיילים אמריקניים בכידוני במבוק. בקרב ההנהגה האמריקנית, בדיוק כמו בישראל, היה רצון עז לסיים את המלחמה. מה שמעניין הוא שגם היפנים, בדומה לחמאס, רצו לסיים את המלחמה אבל היו גאים מדי מכדי להודות בכך.
בסופו של דבר, האמריקנים שלפו מן הכובע נשק חדש להשמדה המונית. טרומן, שהיה נשיא ארה"ב באותם ימים, נימק את החלטתו להשתמש בפצצת האטום בכך שאובדן חיי אדם רבים בטווח הקצר, יחסוך אובדן חיי אדם רבים עוד יותר - חיילים ואזרחים משני צידי המתרס - בטווח הארוך. מצמרר לחשוב שאולי הוא צדק. עם זאת ובשונה מגישתו המיליטנטית והשנויה במחלוקת של טרומן, בחרו שרי הקבינט בישראל לא להסלים את המבצע 'עופרת יצוקה' והצביעו בעד הפסקת אש. ההחלטה נבעה משילוב של שיקולים מעשיים, מוסריים ופוליטיים ובעיקר משום שהיום - שלא כמו בימים עברו - אין זה מקובל לנהל מערכה צבאית בחתירה לניצחון מובהק או לסיימה בתבוסה מוחלטת של האויב.
אם נחזור לרגע לטרגדיה היפנית, ניזכר בנתון עצוב לפיו המוות של רבבות יפנים לא ריכך את לבבם של מצביאיהם, מה שהוביל את האמריקנים להטיל פצצה נוספת על נגאסקי וזו הביאה לסיומה של המלחמה. יש שיאמרו שהכניעה של היפנים נבעה לא רק מהאסון ההומניטרי, אלא גם, ואולי בעיקר, מהחשש מפני התקפה על טוקיו שהייתה עלולה להכחיד את שושלת הקיסרות.
בכל מקרה, ההיסטוריה הוכיחה שמאז המערכה ההיא, יפן יצאה לדרך חדשה ואחרת, התחילה תהליך תיעוש מואץ והפכה להיות מעצמה טכנולוגית וכלכלית. מה גרם להם לשנות כיוון? האם היה זה האובדן הכבד מנשוא או שמא החשש מפני האובדן העתידי? אולי דווקא הניצולים שחוו את מחירה הנורא של המלחמה החליטו לחסוך עתיד דומה מילדיהם. לעצב עבורם מציאות אחרת ולהתמקד בהזדמנויות שטומן בחובו העתיד. אין ספק שבחירה זאת הפכה אותם ממפסידים למנצחים. הלמידה, על אף שנעשתה בדרך הקשה, מעוררת השראה. ולנו לא נותר אלא לקוות שגם הפלשתינים, בסיוע ובהכוונה ממדינות העולם, יבחרו בדרך דומה.
