מדי פעם עולה בחוגים פוליטיים ואקדמיים מסוימים הטענה, אשר לעתים מוצגת במובלע ולעתים במפורש, כי עוני הוא גורם עיקרי לטרור. הטענה נשמעת הגיונית, אך היא משקפת אי-הבחנה מתודולוגית בין סיבתיות למִתאמיות, ועל כן אולי ניתן למחול עליה כשמדובר בפוליטיקאים - אך כשמדובר באנשי אקדמיה ורוח, זוהי טעות מביכה.
הטענה כי עוני יוצר טרור או מוליד טרור היא טענה סיבתית. כלומר, היא קובעת כי מצב של עוני יוצר תמיד טרור, ובהכללה: מצב א' גורם תמיד לתוצאה ב'. כמו למשל, חימום מים בגובה פני הים בטמפרטורה של 100 מעלות צלזיוס - מביא אותם תמיד לנקודת הרתיחה. טענה מִתאמית, לעומת זאת, קובעת קשר סטטיסטי בין שני משתנים. למשל: יש מִתאם חיובי בין אכילת ברוקולי לבין תוחלת חיים גבוהה. כלומר, כיוון שמספרם של המשתנים הפוטנציאליים המשפיעים על תוחלת החיים הוא רב, לא ניתן לקבוע קשר סיבתי חד-משמעי בין משתנה יחיד כלשהו לגובה תוחלת החיים, והחוקרים מסתפקים במציאת קשרים מתאמיים, שהם סטטיסטיים בטבעם - לא חד-משמעיים ולא סיבתיים.
מספרים לבן-לאדן שהוא בעצם מרקסיסט
ובחזרה לעוני ולטרור: האם ניתן לטעון כי עוני מוליד טרור? אין להתכחש לאפשרות שקיים קשר סיבתי כזה, אבל נדרשת הוכחה אמפירית לכך. והנה, גם אם יש מספר לא מבוטל של עניים בקרב טרוריסטים, אי-אפשר לקבוע בודאות כי העוני הוא הגורם היחיד והאולטימטיבי לבחירתם בדרך פעולה כזו. הקשר הסיבתי הזה לא הוכח, ואינדוקציה, כפי שלימדנו קרל פופר בספרו "על הלוגיקה של תגליות מדעיות", היא בסיס רעוע מאוד להכללה.
יתר על כן, כדי לשלול קשר סיבתי בין עוני לבין טרור, די בהבאת מקרה אחד שבו קשר זה אינו מתקיים, ואכן, לא כל העניים עוסקים בטרור, ואפילו אין לומר כי כל העניים בעולם הערבי הם טרוריסטים. אם אכן היה מתקיים קשר כזה, היו אמורים היהודים, שחיו בעוני רב בגלויות השונות, לעסוק כולם בטרור. מצד שני, לא כל הטרוריסטים עניים. יש בהם שהם בני המעמד הבינוני והבינוני-גבוה, משכילים, שזמנם בידם לעסוק בטרור. כזכור, פעילי תנועות הטרור האירופיות "באדר מיינהוף" ו"הבריגדות האדומות" לא היו בדיוק עניים, שלא לדבר על בן-לאדן המולטי-מיליונר וחבורת הטרוריסטים שתקפה את מגדלי התאומים ב-9.11 בהנהגת מוחמד עטא, מצרי בן המעמד הבינוני. לכל היותר ניתן לטעון כי העוני הוא אחד הגורמים או המשתנים, אשר יחד עם משתנים אחרים עשוי להשפיע על אדם להיות טרוריסט. אבל זוהי טענה מתאמית בלבד, שממעיטה מאוד מכוחו הסיבתי של מימד העוני בטרור.
את הפופולריות של השימוש בטיעון הסיבתי השגוי כי עוני מוליד טרור, אפשר לתלות בניסיון להסביר את תופעת הטרור - גם זה האיסלאמי - בכלי ניתוח מערביים, שמתאימים לבחינת חברות ליברליות מערביות, אך אין בהם כדי להבין את פעולתן של חברות לא-מערביות ולא-דמוקרטיות. כידוע, בהקשר התרבותי המערבי, נעה הפרשנות החברתית הרווחת בין מרקסיזם לליברליזם - כלומר, כזו הרואה במרכיב הכלכלי גורם מפתח.
כך, הטיעון המרכסיסטי המרכזי הוא שבמציאות יש קונפליקט קבוע בין כוח מדכא למדוכא, אשר יביא בהכרח למהפכה, שבה ישתלט המדוכא על אמצעי הייצור. מאוד קוסם להשליך את התאוריה הזאת על הטרור בן-ימֶינו ולטעון שהוא שלב במאבק בין מדכאים ומדוכאים בדרך לשוויון כלכלי. אולם טענה זו מתעלמת מכך שהטרור האיסלאמיסטי הוא תיאולוגי ולאומני בטבעו, ואפילו הטרוריסטים האיסלאמיסטים עצמם אינם טוענים ששאיפתם היא לייסד חברה אל-מעמדית שאין בה מדכא ומדוכא. ואילו הניסיון להסביר את הטרור בן-זמננו באמצעות התאוריה הליברלית - כושל לא פחות. מושג מפתח במחשבה הליברלית הוא ההתקדמות האנושית, המושגת על-ידי שיפור המצב הכלכלי. כלומר, שיפור מצבם הכלכלי של העניים, מפחית את תוקפנותם ואת נטייתם לאלימות ולפשע. ייתכן שבמציאות מסוימת יש לטיעון הזה בסיס, אבל כשמדובר בטרור האיסלאמיסטי, מערכי האמונות והשאיפות לאומיות הם בעלי כוח רב לא פחות מן המצב הכלכלי. וכבר כתב זאב ז'בוטינסקי, במאמריו על "קיר הברזל", ביקורת על ניסיונותיהן של מפלגות הפועלים לשכנע את הערבים לקבל את הציונות בטענה שזו תביא קדמה ורווחה כלכלית לאזור. ז'בוטינסקי עמד על השגיאה הפאטרנליסטית הזו, כאילו ניתן "לקנות" שאיפות לאומיות בכסף.
לפיכך, על ההתבטאויות בסוגיית הטרור, ובמיוחד הטרור האיסלאמי הג'יהאדיסטי, שהוא תופעה מורכבת ביותר, להיות זהירות יותר בשימוש בטיעונים סיבתיים, לאפשר שקיפות רבה יותר של המגמה הפוליטית שמאחוריהן, ולהסכין עם העובדה שטיעונים מתאמיים נתונים מטיבם לפרשנויות מחקריות שונות.
