רעה חולה היא המתקפה התקשורתית של הבית-היהודי-מפד"ל, המאמצת את אסטרטגיית הדתי-המחמד, שאיננו מפריע לאיש וגם לא מלכלך אחריו... בד-בבד עם הארת דמותו של הימני המתיפייף, הפשרן, המתחשב, נושא תו-תקן של "לא בכל מחיר", ולפיו רסן (שהושם בפקודת עצמו) לבל יבלוט על-פני השטח, שמא ירעה, יאכל - ואולי אף ירמוס תבן - בשדות זרים...
זוהי הגישה העקרונית של המפד"ל החדשה, שנושאת חזון ערכי גאה, חברתי ולאומי, מחשכת גלות לאור גאולה; חלוצת בשורת שיבת ציון, המתורגמת, מאוחר יותר, לשפת המעשה בידי האמן אשר למהפכן ההרואי, הרב נריה - הפכה נגררת, אבלה, חפוית ראש; מובלת על כורחה, כמעט אנוסה ומנוולת, אל חופת כלולות, שמראש הסכימה לה (ולאלו שבתוכה) ובלבד שלא תהא עוד בנידתה עד בלות ואולי גם עד כלות.
למרות הניסיון הנפסד לשוות לבית-היהודי את מורשת המזרחי והפועל-המזרחי, גואלי היהדות בישראל-המתחדשת ומחיי אורחות החיים התורניים חקלאיים - הרי שהדמויות הדהויות העומדות כרגע בראשה, ואלו שתדיר מפזמים בזמרירים עדכניים לה (חלקם המכריע, משום מה, ראשי מוסדות) - רחוקים כמטחווי קשת מדמויות האב-טיפוס.
נטול עמוד שדרה
מעולם לא נדרכו במחנה הדתי-לאומי לדורותיו, אחוזי אימה ובלהה, כדי לקרוע צוהר-בין-עולמות, גם כשריחפו על פני מי המבול, כפירה, משטמה ותימהון; זאת משום שהאמת הערכית וההיסטורית היא שעמדה להם ולנו.
מעולם לא פחדו אצלנו כל-כך, ומעולם לא הפחידו בתוכנו אלו את אלו עד כדי איום באובדן הזהות הדתית-לאומית; מעולם לא נרתעו מנדיבים ומעולם לא חששו מבני אדם; מעולם לא עלה על דעת איש מאבירי ה'מזרחי' להגניב מבט החוצה, שמא נתפסנו, חלילה, בקלקלתנו. הקלקלה תמיד הייתה לא לנו, כי אם לאחרים, רחוקים, תועים, שוגגים ומזידים.
בנתונים הקיימים יפים הדברים ביתר-שאת לגבי דור יתום ונבוך, המקבל את חינוכו הנאור, האוניברסלי והאנרכיסטי, מידי פטרוני מדינת-כל-אזרחיה.
ראוי אפוא לחרוץ: חרף מסע ההפחדות המתוקשר, הבית-היהודי מפד"ל, מחוץ לממשלה או בתוכה - הינו אחד. נטול עמוד שדרה, רופס מעמדית, חלוש השפעתית, שקוף תדמיתית ו'לא נספר'. הרי ממילא חיית המחמד הפוליטית לא תעז לחרוץ את לשונה, בעוד אלו הם כללי המשחק בביתה-היהודי.
אנשי שס בשלט רחוק
כזכור, מוקד הרעש, שהביא לידי ערעור יסודותיו המתהווים של הבית היהודי המאוחד (עוד בהיותו מנווט לכאורה בידי האלוף עמידרור), הוא הרקע ההיסטורי הטראומתי. רקע שהוליד קרע. עיתוי עזיבת הממשלה בימי הדין של גוש קטיף - לא היה עניין של מה בכך. אפילו שרי ה'איחוד הלאומי' דאז לא מיהרו למסור את השלטון לידי מפלגת העבודה, כדי שזו לא תחפה על שרון בעת ה"הינתקות". עם זאת, הדבקות בשררה עברה את הגבול, גם כשברור היה לכולם, כי חיצי ההינתקות הינם מאיתנו והלאה.
הפלטפורמה השיווקית של אנשי המפד"ל החדשה, לפיה כניסה לממשלה היא קריטית, גורלית ומכרעת - איננה עולה יפה עם לקחי העבר. לשון אחר: היא שקרית ומופרכת. ככל שזבולון אורלב, ועימו תאומו-הסיאמי פוליטי ניסן סלומיאנסקי, הוסיפו לאחוז בקרנות המזבח הממשלתי - מהלכי ההינתקות צברו תאוצה, ולא עוד, אלא נהנו מהכשרם העקיף.
שעה שאהוד אולמרט נשא ונתן על ירושלים (ואין לנו סיבה להאמין שחדל מכך כרגע) הוסיפו אנשי שס כדרכם, ליהנות מתקצוב מוסדותיהם באופן יחסי, ובו-בעת לחזות בצער, חסרי אונים והשפעה, בדלתיים הסגורות של חדרי החדרים, בחלליהם מחוללת, ובסופו-של-יום גם מחוסלת, עיר דוד.
גם חתן הסקרים הנוכחיים, אביגדור ליברמן, לא ידע את נפשו, נוכח סכיני הקצבים הגסים; אלו החותכים בבשרה של ירושלים, בעודו מאייש כורסת שר לעניינים אסטרטגיים... אף-על-פי-כן, רק פרישתו המאוחרת, תחת עליהום ציבורי, הועילה לסדוק, ולו במעט, את החסות הקואליציונית, שנדרשה למעשה בגידה.
דבקים בשררה
מצעד הפרוטות של ניסן סלומיאנסקי, המוחזק כיעקב ליצמן לעניי המפד"ל - לא שיפר במאומה את המאזנים הכלכליים בישיבות, באולפנות, בכוללים ובמוסדות דת. אלו נותרו מבויישים, מדדים וכושלים שוב ושוב. לעתים דווקא חבירה למעיין-החינוך-התורני של שס הוא שהועיל להנהגה מקומית, דתית לאומית, זו או אחרת.
עיקרו-של-דבר: התעמולה של הבית היהודי, היא המפד"ל החדשה, חוזרת לעומתה כבומרנג. דבקות אנשיה בשררה ולפיתתם בקרנות הממשל - מזכירים נשכחות. אין אלו שעותיהם היפות; לא מדינית ולא חברתית; לצד שרון הדורסני, נתניהו הקפיטליסט, מופז המחריב והמהרס, כמו-גם לבנת, סרת הטעם, הבזה בפומבי למוסר אביה.
האמת-ניתנת-להיאמר: עדיפות אופציות הגיוניות אחרות, ובלבד שחסרי חוליות, בדמותם של מפד"לניקים חדשים (אכן, חדשים; נטולי זיקה לעמודי התווך ההיסטוריים של ה'מזרחי') - לא ייצגו את המחנה האמוני, אפילו ייהנו לכאורה ממוקדי-כוח, שעתידים עוד לשחק לרעת כולנו.
