אני מעריך שבקרוב נזכה לקרוא מאמרים מלומדים המסבירים את הגידול העצום בכוחה של ישראל ביתנו. פרופ' זאב שטרנהל יקדיש מאמר אחד או שניים למקורות הפשיזם עם אנלוגיות מלומדות. פרשנים יקוננו על היעדר חינוך לערכים דמוקרטים ועל היעדר מורשת דמוקרטית בקרב העולים מחבר המדינות. אחרים ייאנחו ויאמרו כי אף פעם אין סיכוי מול הטפה לאומנית ותעמולת שנאה. מכל עבר נשמע מחאות, הבעות סלידה, גינוי וזעזוע, כך שהנושא יילעס וימוצה עד לזרא.
אין ספק בדבר אחד, מקהלת המגנים, מזדעזעים, הנאנחים והמקוננים לא תטרח לרגע אחד להתבונן בראי ולשאול את עצמה שמא יש לה תרומה כלשהי לתופעה הפוליטית שכל כך מדאיגה אותם. הפיתרון הנקוט בידה הוא אחד, אך למרבה הצער הנו בלתי אפשרי - להחליף את העם.
צפיתי בראיון עם חיים אורון יו"ר מרצ שלא הצליח לענות לגאולה אבן על שאלה אחת פשוטה - מרצ נראית כל-כך טוב והיא כל-כך יפה, הכיצד אין היא מצליחה לכבוש את לב הבוחר? חיים אורון התפתל וענה על כל דבר מלבד על שאלה פשוטה זו. כך גם לא היה נכון להודות שמא משהו מהנחות היסוד של המפלגה שתמכה בתהליך אוסלו, הנתפס כתהליך שנכשל כישלון חרוץ, ראוי לבחינה מחדש.
בעת שצפיתי בראיון חשבתי שהתשובות נמצאת כבר בשאלות ומיותר להמתין לתשובה. לו הייתי גאולה אבן הייתי עונה לעצמי שמרצ כל-כך צודקת, יפה, ערכית ואיכותית, כל-כך מחויבת לשלטון החוק ולהגנה על זכויות האזרח ולהגנה על קבוצות מיעוטים ודווקא משום כך רבים לא סובלים אותה. לא משום שערכים אלו אינם מקובלים על הרוב, אלא משום שהרוב אינו מבין למה היא בדיוק מתכוונת וכיצד הדברים הללו נוגעים אליו, או אמורים להשפיע על חייו והוא מבין שמי שנושאים אלו מעסיקים אותו משתייך לאליטה שהוא אינו יכול להימנות על חבריה.
קבוצה פוליטית הדוגלת בשלטון החוק, זכויות האדם, זכויות מיעוטים ואיכות סביבה, מגדירה עצמה מידית כקבוצה אליטיסטית המקיימת קוד התנהגות וערכים נעלה ונבדל. קבוצה כזו אינה יכולה לשאוף לזכות בתמיכה ציבורית רחבה. בדרך כלל קבוצות אלו נוטות גם לתמוך בשלטון האליטות והמשמעות של תמיכה כזו בישראל היא הפקעת הסמכות לשלוט מהגופים הנבחרים והעברתה לגופים בלתי תלויים בבוחר-כמו בית המשפט העליון והאוליגרכיה המשפטית "המקצועית" וכן, כמובן, האוליגרכיה האקדמית.
קבוצות פוליטיות כמו מרצ וכן אישים פוליטיים ידועים במפלגות הגדולות [בני בגין ודן מרידור הם דוגמאות מובהקות לאליטיזם] לוקים באותה התנשאות מנומסת על הציבור, שאף אם אין היא מנוסחת במילים, יכול כל אדם לחוש בה, מאחר והיא משקפת סגנון, דרך חשיבה ומעגל חברתי. אין פירושו של דבר שמנהיגי מרצ כפרטים הם מתנשאים, כלל וכלל לא וחלקם אף מעורר אהדה במישור האישי. המפלגה עצמה היא מפלגה מתנשאת ובאה לענות על הרצון להשתייך לאליטה.
ההתנשאות נובעת מסדר העדיפויות. כאשר חלק גדול מהציבור נאבק יום יום בקשיי פרנסה, בחרדות פיטורים, בחוסר יכולת לממן תרופות, בתנאי עבודה משפילים ובשכר ירוד, תפריט פוליטי מהסוג שמציעה מרצ מצביע על כך שלתומכים במפלגה יש כנראה בעיות אחרות, קיומיות פחות. לרוב רובם של הציבור מצעה של מרצ נראה לא רלוונטי במקרה הטוב ומסוכן [בצד המדיני ביטחוני] במקרה הרע. בכל מקרה הוא אינו נוגע בהם ובקשייהם.
נשאלה לא אחת השאלה מדוע מרצ בתקופת שולמית אלוני הגיעה ל-12 מנדטים וירדה ל-5 מנדטים. התשובה לדעתי נעוצה לא בכושר המנהיגות של אלוני, אלא בעובדה שמדובר היה בשלוש מפלגות שייצגו יחדיו ציבור מגוון והן פעלו בהיעדר מפלגת מרכז משמעותית. בתקופת פריחתה גם ניקזה מרצ חלק מהאיבה לציבור החרדי ונבנתה ממנה. מזה זמן רב מרצ מהווה מפלגה קטנה ויש לי תחושה שאינה באמת מבקשת לגדול, אלא לשרוד במתכונת הנוכחית. אם תגדל היא עלולה לאבד את המעמד האליטיסטי ותחושתי שאין היא מעוניינת בכך.
אני מאמין שה"ליברמניזם" הוא תגובת נגד לאליטיזם הפוליטי מבית מדרשו של השמאל כמו גם לדמויות אליטיסטיות במרכז ובימין. מעט מאד בוחרים נקלעים לעימותים עם הציבור הערבי בישראל ואיני מניח שאחמד טיבי מעצבן יותר את תומכי ליברמן מאשר את תומכי הליכוד ואף את תומכי קדימה. קיים ציבור המבקש להגדיר את זהותו, לרכוש הכרת ערך עצמית ולהשתייך ואין הוא יכול לעשות זאת במסגרת המסגרות הפוליטיות הישנות. חלק מציבור זה סובל מחרדות וקשיים כלכליים ובהיעדר כל משנה פוליטית רלוונטית לא נותר לו אלא להאמין ב"איש חזק" שיידע לסדר את העניינים.
מעבר לאמירות בוטות ויכולת מרשימה לאתר את המסר הנכון לכל מערכת בחירות, ליברמן אינו יכול להצביע ולו על שינוי מהותי אחד שחולל בחיים הפוליטיים, או בחקיקה ונראה שהוא מעולם לא הספיק לכהן תקופה מספיקה על-מנת להראות הישגים בתחום הביצועי. ייתכן מאד שבסופו של דבר שוב יוכח שישראל ביתנו, למרות הגידול בכוחה, נדחקה שוב לעמדה שולית באופוזיציה עקרה.
