תוצאות מבצע "עופרת יצוקה" נחשבות בישראל כניצחון על החמאס, גם מבקריו של המבצע מתמקדים בעיקר בנושא החמצת ההזדמנות להרוס את התשתית הצבאית של החמאס ברצועת עזה, אולם יש כמעט קונצנזוס בישראל כי הייתה זו "מלחמת אין ברירה" וכי במבצע יושמו לקחי מלחמת לבנון השנייה בכל הקשור למוכנות ולכשירות הצבא ושוקם כוח ההרתעה של ישראל.
חשוב מאוד להבין כיצד מפרשים בעולם הערבי את המלחמה, נכון שמתנגדיו של החמאס כמו מצרים והרשות הפלשתינית תומכים בעמדת ישראל ואומרים כי החמאס הובס והוכה קשות, אולם בחמאס ובמדינות התומכות בו מתגבשת קונספציה של פרשנויות וניתוחים למה שקרה במלחמה תוך ניסיון לבנות "דימוי של מנצח" לארגון החמאס ולו רק בזכות כך שהחזיק מעמד בפני כוחות צה"ל ושרד את המלחמה תוך שהוא שומר על מרב כוחו. מבחינת הערבים, מה שקובע הוא עיקרון ה"צומוד" דהיינו העמידה האיתנה מול חיילי צה"ל במהלך המלחמה. בפועל, בשורה התחתונה של המבצע, ישראל לא כבשה את כל רצועת עזה ונסוגה ממנה באורח מלא מבלי שקיבלה את מבוקשה. לכן, מבחינתם היה זה ניצחונה של "ההתנגדות" (אל-מוקאוומה - בערבית), שכן היא לא נכנעה ולא הובסה. הפסקת האש הזמנית שלה הסכימה ישראל, ונסיגתה מהשטחים המעטים שכבשה ברצועה, מתפרשים כחוסר יכולת ישראלית להשלים את המבצע כדי שלא ייגרמו לה אבדות כבדות בנפש.
מעיון ומקריאה של פרשנים שונים בעולם הערבי, ניתן לראות בבירור את המסקנות שהסיקו ארגון החמאס ותומכיו בעולם הערבי, אין ספק שמסקנות אלה ישמשו כלקחים מהמלחמה שאותם יאמץ החמאס ב"סיבוב הבא" מול ישראל. להלן המסקנות שאותן הסיק החמאס והפרשנים הצבאיים בעולם הערבי:
א. ישראל נאלצה לשנות את דוקטרינת הביטחון שלה במבצע "עופרת יצוקה" אשר הייתה בנויה על הנחות מהעבר.
ישראל כבר לא נמצאת בעידן המלחמות המהירות והקצרות וצה"ל כבר איננו "הצבא הבלתי מנוצח במזרח התיכון" כפי שבא לידי ביטוי במלחמת ששת הימים ב-1967. הדוקטרינה הישנה הזו הייתה בנויה על העליונות הצבאית הישראלית על צבאות ערב, אולם למרות עליונות זו, תנועות "ההתנגדות" כמו החיזבאללה והחמאס אילצו את ישראל לשנות את הדוקטרינה הזו. "העמידה האיתנה" בפני ישראל גרמה לה לאמץ דוקטרינה חדשה המבוססת על הפצצות אוויריות כבדות וירי ארטילרי מסיבי. התגובה הישראלית החדשה מבוססת על עיקרון חוסר המידתיות והיא באה לביטוי בהפצצת רובע א-דאחיה בביירות במלחמת לבנון השנייה ובהפצצות יעדים ברצועה במהלך מבצע "עופרת יצוקה".
ב. ישראל מבינה שהכוח הצבאי הערבי כשהוא מרוכז ומאוחד הוא מהווה איום על ביטחונה, לכן היא מנסה למנוע הקמת קואליציות ערביות, לשכנע את מדינות ערב כי אינן יכולות להשמיד את ישראל ולמנוע השגת נשק גרעיני על-ידי הערבים בכל מחיר כפי שבא לידי ביטוי בהפצצת הכור הגרעיני הסורי בדיר אזור לפני שנתיים.
ג. ישראל שואפת להשמיד את צבאות ערב על אדמתם על-ידי מהלומות מנע מפתיעות שמסתמכות על הזרוע הארוכה שלה שהיא חיל האוויר ומערכת טילים בליסטיים ארוכי טווח (קרקע-קרקע).
ישראל שואפת למלחמה קצרה ככל האפשר כדי להקל על העורף, לכל היותר מלחמה מול מדינה ערבית אחת, בחזית אחת בלבד.
הדוקטרינה הזו החלה להתפורר במלחמת לבנון השנייה, תחילה בחזית הלבנונית ואחר כך בשטחים במלחמה מול החמאס. לכן, יש "למשוך" את המלחמה בישראל ככל האפשר, לקצר את "אורך הנשימה" המבצעי שלה, דבר שיאפשר גם להפעיל עליה לחץ מדיני לפני שיהיה סיפק בידיה להשיג הישגים צבאיים בשדה המערכה, ולתקוף את ישראל ביותר מאשר בחזית אחת, לדוגמא, התקפה של החמאס והחיזבאללה בו-זמנית על ישראל מצפון ומדרום.
ד. ישראל יוצאת מהנחה שהמלחמה הבאה תהיה בעיקר בחזית העורף, לכן, התחילה לאמן את יחידות העורף. העורף הוא ה"בטן הרכה" של ישראל והוא חשוף לירי טילים, לכן, יש לירות מספר רב של טילים ככל האפשר לעבר ישראל ולנסות לפגוע במקומות מוכרים ומרכזים בלב המדינה. יש לנסות ולהעביר את הידע והכושר לירות טילים גם לגדה המערבית כדי לאיים על ישובים במרכז ישראל ממזרח.
ה. בראש ובראשונה, ישראל שואפת להחזיר לעצמה את כושר ההרתעה, שיפור המורל ו"עמידה איתנה" מבלי להישבר. לכן, מה שחשוב הוא שהפלשתינים יפגינו אף הם נחישות, מורל גבוה והתמדה במאבק נגד ישראל. רק אז תבין ישראל כי היא חייבת להתייחס ברצינות לדרישות הפלשתינים.
ו. צה"ל הפעיל במבצע "עופרת יצוקה" את מיטב היחידות הסדירות שלו וחיל האוויר שלו, אך תושבי הרצועה עמדו בפניו.
צה"ל נקט במלחמה בעזה מדיניות של "אדמה חרוכה" תוך שימוש בחיל הים ובחיל האוויר והכנה ארטילרית במשך זמן ממושך עם לוחמה פסיכולוגית כדי לשבור את המורל של הפלשתינים ברצועה. כשלא הצליחה ישראל בדרך הזו היא הפעילה את האופציה הקרקעית, הצבא הישראלי ביתר את הרצועה אך נכשל בהשגת מטרותיו.
ישראל שינתה את המטרות המוצהרות של המבצע בעקבות "העמידה האיתנה" של לוחמי החמאס.
ז. הצבא הישראלי איננו מוגבל בנשק ותחמושת, שכן ארצות הברית תומכת בו. מה שהוא לא משיג בכוח הוא מנסה להשיג "ביותר כוח".
וכשהצבא הזה נכשל בהשגת מטרותיו בכוח הוא מנסה לעשות זאת באמצעים דיפלומטיים במקום בכוח צבאי, למשל, מזכר ההבנות שעליו חתמה שרת החוץ ציפי לבני עם שרת החוץ האמריקנית קונדליסה רייס למניעת הברחות לרצועת עזה דרך הים.
ח. ישראל מעוניינת בהמשך הפיצול של העם הפלשתיני כשחמאס שולט ברצועה והרשות הפלשתינית שולטת בגדה, כיוון שזה משרת את הטענה הישראלית כי "אין שותף פלשתיני למשא-ומתן".
ישראל מנצלת גם את הפיצול בעולם הערבי ושיטת "הפרד ומשול" היא השיטה שישראל השכילה להשתמש בה בהצלחה בכל מלחמותיה וכך היא הביסה את מדינות ערב.
ט. הערבים צריכים להפיק לקחים מהמלחמה בעזה ולהתאחד ולגבש "מדיניות ביטחון לאומי" אחת נגד האויב שלהם שהוא - ישראל.
מדינות ערב צריכות ללמוד מאירופה ולהתאחד כפי שכל מדינות אירופה התאחדו לגוש אחד, כשכל חברה בו שומרת על הייחוד שלה. איחוד כוחות מדיני יאפשר לערבים להפעיל לחץ מדיני על ישראל בזירה הבינלאומית וימנע ממנו להשיג הישגים מדיניים שיחפו על כישלונה בשדה הקרב, בכך תהיה תבוסתה מושלמת, גם צבאית וגם מדינית.
ברור שחלק מהמסקנות האלה איננו נכון, אך התהליך מעיד על הפקת לקחים ערבית וגיבוש אסטרטגיה למלחמה עתידית בניסיון להתמקד בנקודות החולשה של ישראל ולנצלן כדי להשיג ניצחון ב"סיבוב הבא".
מה שמתבקש עכשיו הוא שגם ישראל תתחיל בתהליך של הפקת לקחים ולא תנוח על זרי הדפנה. מדובר במלחמה ארוכה וממושכת נגד ארגוני טרור איסלאמיים וקיצוניים.
ישראל צריכה לגבש אסטרטגיה חדשה שתאפשר לה למצות את כוחה הצבאי במהירות וביעילות. צה"ל צבר ניסיון רב בגזרה הצפונית ובגזרה הדרומית ויש לתרגם את הניסיון הזה לגיבוש דוקטרינה חדשה של לחימה בארגוני טרור קטנים המצויידים באלפי רקטות. המלחמה הבאה היא רק שאלה של זמן ועלינו להיות מוכנים לה היטב.
