ערב פתיחת ועידת וואי באוקטובר 1998 נפגשה ההנהגה הדמוקרטית של בית הנבחרים האמריקני עם מזכירת המדינה, מדלין אולברייט, והבהירה: "אם הנשיא קלינטון יפעיל לחץ על ראש הממשלה נתניהו, יתייצב הרוב הדמוקרטי בקונגרס, יחד עם המיעוט הרפובליקני, נגד הנשיא [הדמוקרטי]". בספטמבר 1982 הצהיר ראש הממשלה בגין ש"ישראל אינה רפובליקת בננות", ודחה על הסף את תוכנית הנשיא רייגן לנסיגת ישראל מיו"ש. למרות זאת, ואולי עקב זאת, תקופת רייגן שידרגה את יחסי ישראל-ארה"ב באופן חסר-תקדים.
ההנחה שראש ממשלה ישראלי אינו יכול לעמוד מול לחץ של נשיא אמריקני משוללת יסוד, כמו ההנחה שמחלוקת בין ירושלים לוושינגטון פוגעת בהכרח באינטרס הישראלי. הנחות אלו מבטאות אי-הבנת המבנה השלטוני והלך הרוח בארה"ב. הן מנותקות מההקשר הרחב של יחסי ישראל-ארה"ב, מתקדימי העבר הקרוב ומתהליכים גלובליים המשפרים את מעמדנו בארה"ב. הן מעוותות את מהות מוסד המנהיגות.
הנשיא האמריקני חזק, אך לא כל-יכול. הקונגרס הוא הנציג האותנטי ביותר של הציבור האמריקני, המעריך פטריוטיות, מסורת, קוראי-תיגר מנצחים, ורואה במדינה היהודית נושא פנימי-ערכי-חיובי ולא רק נושא חוץ. שני בתי הקונגרס - "בעלי המאה" בוושינגטון - מהווים מבצר תמיכה שיטתית בישראל, השווה בעוצמתו לנשיא, שאינו יו"ר מפלגה וראש סיעה ואינו קובע את סדר היום בקונגרס. נאמנות המחוקקים היא בראש ובראשונה לבוחר/ת, לעקרון הפרדת הרשויות ולעצמאות הרשות המחוקקת. תוחלת חייהם הפוליטיים (בחירות מדי שנתיים) שונה מתוחלת חיי הנשיא. ברצותם יבלמו, יקצצו, ירחיבו, או יזמו מדיניות.
ב-1992-1991 העניק הקונגרס לישראל - למרות התנגדות עזה של הנשיא בוש - מענק חירום בסך 650 מיליון דולרים, מערכות נשק בסך 700 מיליון דולרים בנוסף לסעיפי שיתוף פעולה נוספים. הקונגרס סיכל את כוונת בוש לקצץ בסיוע החוץ השנתי בסך 3 מיליארד דולרים ויזם - למרות התנגדות הנשיא - את הערבויות להלוואות בסך 10 מיליארד דולרים. אילו פעלה ישראל לפי עצתו של ג'ורג' מיטשל, שהיה אז מנהיג הרוב בסנאט ("ארה"ב אינה מונרכיה והנשיא אינו מלך"), לא היה הנשיא מצליח לעכב את קבלת הערבויות. עד 1992 ראו ראשי הממשלה בקונגרס מוקד לעיצוב היחסים עם ארה"ב. מ-1992 רואים ראשי הממשלה בקונגרס "שחקן
ספסל", ולכן פוגעים באינטרס הישראלי.
הציר המרכזי של יחסי ישראל-ארה"ב אינו ציר הסכסוך הערבי-ישראלי, אלא ציר הערכים, האינטרסים והאיומים המשותפים. הקונגרס (תמיד) ונשיאי ארה"ב (בדרך כלל) לא מניחים לחילוקי דעות עם ישראל בהקשר הצר של הסכסוך הערבי-ישראלי להאפיל על - ולמנוע את פירות - ההקשר הרחב של היחסים. לכן נחתמו הסכמים אסטרטגים ב-1981, 1983 ו-1988, למרות העימות החריף והאמברגו הצבאי בעקבות הפצצת הכור הגרעיני בעירק, על אף הדחייה הבוטה של "תוכנית רייגן" וחרף מלחמת לבנון והאינתיפאדה הראשונה. ההסכמים נחתמו עקב תרומה ייחודית של ישראל להרתעת משטרים רדיקלים, ליציבות משטרים ערביים חלשים פרו-אמריקנים, למאבק בטרור המוסלמי, לבלימת השפעת ברית המועצות במזרח התיכון, להשבחת המודיעין האמריקני, לפיתוח הגנה נגד טילים בליסטיים, לשדרוג המחקר והפיתוח של התעשיות הביטחוניות והאזרחיות ולהרחבת בסיס התעסוקה והייצוא של ארה"ב. תודעת הגורל והאיומים המשותפים משתרשת בארה"ב מאז ה-11.9.01, הדיווח היומי על קורבנות אמריקנים מידי הטרור המוסלמי בעירק ובאפגניסטן, והחרפת האיום המוסלמי על אירופה וארה"ב כאחד.
מנהיגות ראויה מבינה שעמידה בלחץ הוא חלק הכרחי ובלתי-נפרד מהחתירה למימוש היעד, בעוד שבריחה מלחץ מלמדת על זניחת היעד. הדיפת לחץ מחייבת לעתים שינוי הטקטיקה, אך לא שינוי היעד האסטרטגי. בן-גוריון, אשכול, גולדה, בגין ושמיר הבינו שהדיפת לחץ כרוכה בפגיעה בפופולריות האישית ובמחיר לאומי קצר-טווח, אך משדרגת את ההערכה והביטחון הלאומי ארוכי-הטווח. עד 1992 דחו מנהיגי ישראל, בדרך כלל, תכתיב ולחץ אמריקנים, ובכך תרמו לשיפור דרמטי של היחסים. מ-1992 הופכים ראשי ממשלה את החשש מלחץ אמריקני לעילה לשינוי/נסיגה אסטרטגים, ובכך מכרסמים בתדמית ישראל בארה"ב ובמזרח התיכון.
