נתניהו ציפה לקחת את הבחירות בהליכה. אבל מסתבר, החיים לא כל כך פשוטים. במקום לטייל לראשות הממשלה, יו"ר הליכוד הצליח לעשות את כל הטעויות האפשריות. נתניהו הוא זה שבנה את ציפי לבני. הוא פחד להתמודד נגדה, הוא פחד להציג את משנת הליכוד והוא פחד לומר לכולם שהוא "ימין".
נתניהו כל הזמן ניסה לרצות את התקשורת. הוא העיף את פייגלין החוצה למרות שהוא נבחר כדין, ועל-ידי כך הוא הצטייר כאדם לחיץ והססן שמפחד מצעקות התקשורת. המצביעים הדתיים ששמחו לראות את משה פייגלין במקום גבוה ברשימת הליכוד ברחו להם בחזרה למפלגות הבית שלהם ולליברמן, שהצליח להבהיר לכולם שהוא ממש לא מתכוון להתיפייף לתקשורת.
האמנה שחתם נתניהו עם אפי איתם הייתה מעט מדי ומאוחר מדי. הציבור הימני ברח לו למפלגות שהמצע שלהן ברור, וכיוונן גם כן ברור מאוד: ימינה.
בנוסף, ציפי לבני, בניגוד לנתניהו, עבדה קשה מאוד בבחירות הללו. היא הייתה בכל מקום, בכל כנס אפשרי, בכל ריאיון טלוויזיה ואפילו הלכה לרקוד בחוסר כישרון עם צעירים בפאבים של תל אביב. היא הפגינה נחישות, נתניהו התחבא ועבד בעצלות. נתניהו התגלה כהססן והקמפיין המוצלח של לבני, שביבי לא אמין ולחיץ ומזיע, חילחל בהדרגה אל הציבור שהחל לקלוט את המסר.
עכשיו נתניהו יצטרך לרוץ ולהזיע אחרי המפלגות הימניות הקטנות. הקולות שזלגו אל המפלגות הקטנות היו צריכים להיות שלו, אבל ביבי לא פנה אל הציבורים הללו. הוא קרץ למרכז כל הזמן, למרות שכל הסקרים הראו שרוב הציבור זז ימינה. אפילו אהוד ברק הבין את זה והוא נזכר לפני הבחירות שבדרום יש קסאמים וכדאי להראות לכולם מי בעל הבית.
זו מאז ומתמיד הייתה הבעיה של הימין. רוב הציבור מאז 77' מצביע בהתמדה לימין ומדי פעם אחרי קדנציה גרועה, השמאל מגיח לממשלה. אבל באופן רציף, הציבור בוחר ימין. אלא שראשי הימין מפחדים לומר בגלוי שהרוב הוא ימין וקורצים כל הזמן למרכז, לתקשורת ולאליטות מסביב כדי לרצות אותן. כך הם מפסידים כל הזמן, למרות שהם הרוב.
