פרשת השבוע, פרשת יתרו, היא הפרשה הקצרה ביותר בחומש שמות. היא כוללת ע"ב פסוקים וסימנך: "...הנה אנכי בא אליך בעב הענן...". כמו-כן, הפרשה עוסקת במספר היבטים ואספקטים נוספים, כמו למשל: הקמת מערכת השיפוט בישראל על-פי הדרכתו של יתרו ועוד. אולם, חובה נעימה לנו לציין שעיקר הפרשה עוסק בשני נושאים: הנושא הראשון - ביקורו של יתרו, חותנו של משה רבנו במדבר. ביקור די חפוז (מבחינת "זמן הביקור"), ברם הדיו של הביקור צרובים עמוק מאוד בדפי ההיסטוריה של העם היהודי לדורותיו. בביקור זה יתרו מחזיר את ציפורה, אשת משה ואת שני בניה: גרשום ואליעזר ל"אחר שלוחיה" (=גירושיה) אבל, הוא נערך בעיקר מפני שיתרו שמע "את כל אשר עשה אלוהים למשה ולישראל...", והוא הגיע כדי להתבשם מן ההוויה היהודית החדשה, הוויה שתלווה אותו מכאן ועד אחרית ימיו (על-פי מדרשי חז"ל).
והנושא השני - "מעמד הר סיני". מעמד נשגב, אדיר והחשוב ביותר בתולדותיו של העם היהודי לדורותיו. מעמד זה שינה לחלוטין, ומן היסוד, את הסטטוס הקודם שעם ישראל היה שרוי בו, קרי: מעמד של עבדים נרצעים, אזרחים מן הסוג הנחות ביותר עלי אדמות אל סטטוס של נבחרי האל בבחינת "עם סגולה מכל העמים" וכפי שה' מעיד עליו בצורה הברורה ביותר [פרק י"ט, פסוק ו']: "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש". במעמד זה מקבל עם ישראל את "עשרת הדברים", קרי: תורתו הנצחית והאלמותית.
וזאת למודעי: שש פרשיות בתורתנו הקדושה קרויות בשמות בני אדם: נח ושרה - בספר בראשית. יתרו - בספר שמות. קורח, בלק ופינחס - בספר במדבר. חז"ל ופרשני התורה בכמה דוכתי הרחיבו והסבירו את הסיבות השונות מדוע כל שם "זכה" להיות משולב בתורתנו. וב"קצירת האומר" נסכם ונאמר שחלקם הוזכר לדראון עולם עקב מעשיהם הנלוזים וחלקם הוזכר כדי שאנו הלומדים והמעיינים ניקח מוסר ונלמד מדרכיהם, ממעשיהם ומהנהגותיהם ההירואיות, הרוחניות בבחינת: "ממני תראו - וכן תעשו". ודו"ק.
ונשאלת השאלה: מדוע יתרו, כנציגו המובהק של עולם האליליות והפגאניות, זכה לכבוד הזה שכששמו ייזכר וייחרת לנצח נצחים בפנתיאון השמות הנצחיים והאלמותיים כאחד מגדולי האומה היהודית? במה מעשיו של יתרו נתנו לו יתרון על אחרים לא פחות חשובים ממנו?
וגם אמנה, חז"ל ופרשני התורה לדורותיהם עסקו בסוגייה זו ומתוך דברי קודשם מזדקרת ועולה לנגד עינינו דמות ייחודית בנוף האלילי והפגאני של העולם העתיק. כמו רבים אחרים, יתרו שמע על כל הניסים שעשה אלוהים לעם ישראל שזה רק עתה יצא ממצרים, הגם שרש"י, על אתר, מדגיש רק שני דברים: קריעת ים סוף ומלחמת עמלק. וממצב של שמיעה חיצונית, ובעיקר פנימית, יתרו "מתרגם" זאת בשינוי דפוסי התנהגותו הרוחנית. הוא עוזב "אחר כבוד" ("בלשון סגי נהור") את כהונתו הרמה כ"כוהן מדיין" על אף המחיר היקר והכבד שהוא נאלץ לשלם (הורד ממשרתו הרוחנית הגבוהה ביותר ונודה חברתית הוא ובני משפחתו) ומצטרף אל העם היהודי.
אין כל ספק, שבמעשה זה, יתרו גורם במישרין ל"שידוד מערכות" בקרב האוכלוסיה המקומית והאזורית. ויתרה מכך, יתרו מרעיד, מפעים ומרטיט את ליבם של עם ישראל "לאביהם שבשמים" בכך שהוא גורם להתגדלותו ולהתקדשותו של ה' ב"עולם היהודי", כמו גם, ברחבי כל העולם כפי שהמדרש [מכילתא יתרו א', א'] מתאר: "כיוון שבא יתרו שהיה כומר עליון על כל העבודות הזרות ואמר: 'עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוהים', [או אז] נתקדש ונתגדל שמו הקדוש של הקב"ה בכל העולם". אומנם, חכמי התלמוד נחלקו האם השינוי שחל ביתרו היה לפני מעמד הר סיני או לאחריו, כמו גם, האם יתרו עזב טוטאלית את דרכו האלילית או שנשארו בו "סימנים גויים מסויימים", ברם, אין חולק שתרומתו לביסוס ולהעמקת האמונה באלוהי ישראל הייתה רבה וגדולה.
מעשהו של יתרו עומד כאנטיתזה מול מעשיהם של דמויות אחרות לא פחות חשובות וידועות ממנו ב"קהילייה העולמית", כמו למשל: פרעה, בלעם, עמלק וכו'. אנשים אלה גם הם שמעו, ראו ואף חשו על בשרם את כוחו ועוצמתו של "אל עליון" ולא רק שלא "באו אל העם היהודי", אלא, אדרבא!, ביקשו הם לעקור את עם ישראל פיזית מן העולם, כמו גם, לעקור מעם ישראל את האמונה שהתחילה להתפשט בקרב כל העולם. אי לזאת, במסורת היהודית נתייחד ליתרו מקום של כבוד כאדם הראשון מבין הגויים, מבין הנוכרים ש"חצה את הקווים" והסתפח לעם ישראל, ללא טובות הנאה ומתוך פנימיות כנה, אמיתית ושלמה.
ונראה לנו לציין מימד חשיבתי נוסף לדמותו ההירואית של יתרו ובכך, אין ספק, שיתרונו על האחרים בולט שבעתיים, כדלקמן: יתרו מלמדנו דרך ונתיב בהתייחסותנו כלפי עצמנו וכלפי המקום ברוך הוא. שאם יאמר אדם קשה לי לשנות את דרכי, את אופיי, את מהותי וכו', יישלח הוא אל פרשת יתרו ומשם ישכיל וילמד שניתן "להחליף דיסקט", ובעיקר להחליף ולשנות את "הדיסקט הפנימי" שבכל אחד מאיתנו. יתרו מוכיח קבל עם ועולם שאדם יכול ומסוגל, באם רק ירצה ויחפוץ, לשנות את דפוסי התנהגותו הרוחנית, לשנות עמדות ודיסציפלינות סדורות. באם האדם הגיע למסקנה שהדרך אשר בה הלך עד עכשיו בטעות יסודה, יכול ומסוגל הוא לשנות מקובעות.
יתרו עשה זאת, ובגדול, בגלל "האמת היהודית הצרופה". הגם שתורתנו, בפרשה, מציינת בעיקר את "המניע החיצוני" למעשהו של יתרו, אולם אין להקל ראש בכך שגם "המניע הפנימי" פעל כאן ובחוזקה.
ומה יפה לסיים מאמר זה בדבריו של ידידי ורעי, הרב שמעון ביטון הי"ו, מנחה ארצי ב"מורשה - רשת בתי ספר למורשת היהדות ולמעורבות קהילתית" ושאך לפני מספר ימים שלח אלי את הדברים הבאים: "כולנו יודעים, ובפרט במציאות הישראלית של ערב בחירות, עד כמה קשה וכמעט בלתי אפשרי להזיז אדם מדעתו, מאמונתו וממקובעותו. וככל שאדם מבוסס, משכיל ובעל מעמד הדבר קשה ביותר. והנה, יתרו, למרות היותו כהן גדול של מדיין, למרות היותו נטוע בדיסציפלינה מסויימת של ע"ז לא התבייש להודות על האמת ולמעשה שינה את מכלול דעותיו, השקפותיו ואמונתו בכל הקשור לדבר המהותי ביותר בחייו, עד לכדי הודאתו: עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוהים".
"התעוזה, הסיכון והאומץ הרב שהיה נדרש לאדם בגילו ובמעמדו לעשות זאת הינם גדולים וראויים לציון היסטורי. יתרו אף לא חושש לחזור לארצו ומקומו עם הידיעה החדשה שקנתה נפשו. אכן, ראוי הוא יתרו שתיקרא פרשה על שמו וראוי כל אדם ללמוד מן האדם הגדול הזה ולא "להתחפר" בעמדות, תובנות, הרגלים וכיו"ב הגורמים לאדם "להפטיר כדאשתקד" ולחיות במצב נפשי רוחני של קיבעון מיותר".
