ישראל, במאבקה נגד הערבים מפסידה במלחמה על דעת הקהל העולמית פעם אחר פעם. הכישלון של ישראל בהסברה יונק משורשים שהם בנפש האומה העברית, וכדי לנצח בהסברה, על ישראל לבצע שידוד מערכות יסודי בכל הקשור למנטליות הגלותית שלה.
הקורא יתמה מה לגלותיות ולכישלון ישראל בהסברה?
ובכן, אחרי אלפיים שנות גלות, גלות שלכל אורך שנותיה ראשו של היהודי היה כפוף, וגופו נתון למשיסה בידי גויים - זכה לבסוף היהודי לארץ משלו, קומתו כביכול נזקפה, אבל רק כביכול. בפנימו, הישראלי מושך עימו מורשת של רגש נחיתות וגם רגש אשמה, והוא מחפה עליהם על-ידי גילויי גאווה וגבורה וכבוד של הדר, כביכול: יהודי בעל ריבונות ועם טריטוריה. לפיכך, בכל הזמנים, למן קום המדינה, הישראלי אינו מצטייר כעני בפתח, אלא כגיבור הישראלי החדש, בעל רעמת הבלורית, כפי שהצטיירה בספר "אקסודוס" של ליאון יוריס, וכפי שגילם אותו הגיבור בסרט, ארי בן כנען. ישראל שבויה בדימוי הזה של הישראלי הצבר, והיא חוששת מאוד, ונרתעת מהתדמית הישנה של היהודי: המסכן, החלש, הנרדף.
הערבי, עושה בדיוק את ההפך: כדי לזכות באהדת העולם, ובתמיכתו, הערבי מוצג בכל מקום כחלש, כמסכן, כעני בפתח. בואו ונבחן את העמדה הזאת לאור עובדה אחת כל כך דוקרת בעין: עשירי העולם הם הערבים והסעודים בראשם, עובדה זאת אינה מפריעה לערביי פלשתין לחיות 60 שנה בתוך מחנות פליטים, ולהיות ניזונים ממזון של תרומות, המסופק להם בידי מוסדות האו"ם. הכיצד זה שאיש ברחבי תבל אינו תוהה על האבסורד הזה? מדוע אינם יוצאים לעבודה? מדוע אין עשירי ערב מסייעים לאחיהם בפלשתין? מדוע אזרחי ארצות זרות חייבים להמשיך ולהזין את הערבים העשירים?
ובכן, הערבים יודעים כי זהו הנשק היעיל שלהם במלחמת הכפשת שמה של ישראל. המצג הזה של הערבים עובד: בכל העולם הם המסכנים, אנחנו הרשעים, למה? כי כך הם נראים: דוויים, סחופים, לבושי בלואים, מוזנחים, חיים בזבל, ולעומתם כך אנו נראים: גאים, לבושים היטב, שוויצרים, מתגאים בהישגים של מכונת הצבא האדירה.
60 שנה, וישראל אינה יכולה להיחלץ מהגישה הנפסדת שלה, לחפות על חולשות, ולהציג בפרהסיה חוזק, כוח ואיתנות.
הגיעה איפוא השעה לשנות את המשוואה. די ל"פסאדה" של הגיבור כארי.
מי שיש לו ביטחון עצמי, אינו חושש מלהיראות חלש, ולישראל יש את היכולת להציג עצמה כחלשה, ולא לפחוד מהדימוי הזה, אם רק יתנו לאנשים הנכונים ל"מכור" אותה לעולם כחלשה.
על ישראל לפעול בזירה הבינלאומית בהסברה שבבסיסה הצגת מסכנותה של ישראל, לשם כך יש לנקוט בכל אותם אמצעים בהם נקטו ונוקטים הערבים עד כה: העקרון הבסיסי הוא פשוט:
לפנות אל הרגש, לא אל השכל, זה מה שעשו הערבים עד היום, זה מה שלא עשו הישראלים עד היום, לא בחוסר ידיעה, אלא ההפך: במתכוון ובמודע, ישראל נרתעה מכל שימוש באמצעים "פסולים" כביכול, של דרמטיזיציה, של חשיפת הכאב, המצוקה, של ניפוח העובדות עד למלודרמה ואפילו עד לקיטש, כי זה מה שמוכר, כל פרסומאי יודע זאת, אבל במחלקת ההסברה של משרד החוץ אין אף פרסומאי, אלא רק אקדמאים, שבשבילם זה חוסר כבוד להשתמש באמצעים הפונים רק לרגש: בצעקות, בצבעים, בכרזות, במסכנות, במניפולציות. ראו איך צלחו הערבים בפרשת מוחמד א-דורה, מי זוכר היום שכל הפרשה הייתה הצגה? אבל בשעתו ההצגה הזאת הזיקה לישראל מאוד.
הנה הגענו עד הלום, והשוקת שבורה: מה לא עשינו כדי להצדיק את יציאתנו למבצע "עופרת יצוקה", ולבסוף, הערבים ניצחו אותנו בהסברה, אנחנו יצאנו הרשעים, והעולם כועס עלינו. מטורקיה ועד ספרד ועד ונצואלה.
לפיכך, לקראת סיום התהאדייה הבאה עלינו, בעוד שנה וחצי, תתלקח כאן מלחמה, במלחמה זאת יש לחסל את החמאס, אבל ישראל שוב תיכשל, אלא אם כן היא תחל כבר עתה, ובמשך שנה וחצי מהיום, לאמץ את סגנון הפרסום והתעמולה הפונה אל הרגש, נכון, גם גבלס עשה זאת, אבל אין זאת אומרת שעלינו לוותר על הנשק היעיל הזה רק בגלל שגבלס, או ערבי פרימיטיבי מעזה, משתמש בכך, ואילו לישראלי הנאור, לא יאה להתלכלך בסנסציות רועשות, צבעוניות, שקריות.
