בשנת 1992 היו ל'מחנה אוסלו" 56 מנדטים. מפלגת העבודה בראשותו של יצחק רבין ומרצ בראשותה של שולמית אלוני הקימו רוב חוסם בעזרת חמישה חברי כנסת ערבים - ומכאן הכל זרם לעבר מעשה האיוולת הגדול ביותר בהיסטוריה המודרנית. מאחורי גבו של ראש הממשלה נפתחו אי-שם ביערות העד הנורווגיים שיחות עם נציגים של "הארגון לשחרור פלשתין", שבראשו עמד יאסר ערפאת, מי שידיו היו מגואלות בדמם של רבים - ובהם 11 ספורטאים חברי המשלחת הישראלית למשחקים האולימפיים במינכן בשנת 1972.
אפשרות קיומן של שיחות כאלה לא הייתה חלק מן השיח הפוליטי במערכת הבחירות. יצחק שמיר הפסיד ליצחק רבין כיוון שזה האחרון הציג "סדר יום ימני", תוך שהוא מפזר לעבר המוני הבוחרים הבטחות שווא. הולכת השולל של הציבור בישראל הייתה כבר אז חלק מן האג'נדה של הספינולוגים שבשירות מפלגות השמאל.
ואז נולד ההסכם ההזוי הזה, שרק סהרוריים יכלו לראות בו מסלול לפיוס עם הערבים. אנשים מפוכחים, שראו בעיניים כלות את ראשי ארגוני הטרור מגיעים ללב ליבה של ארץ ישראל בהמוניהם, יחד עם משפחותיהם ועוד אלפים מתומכיהם, הבינו שמרחץ הדמים הוא בלתי נמנע, שהרי היה ברור כי הערבים, שהתחייבו באמנות שלהם "לשחרר" את כל ארץ ישראל, לא יסתפקו בשום דבר שהוא פחות מכל השטח שמן הירדן ועד לים, ושכל פיסת קרקע אשר יקבלו לידיהם תהפוך עד מהרה לבסיס טרור.
אלפי יהודים נרצחו מאז, ורק "מחנה השלום" המשיך בשֶלוֹ, תוך הנפת הסיסמה המטופשת: "שטחים תמורת שלום". כאילו ששלום אמיתי אפשר לקנות תמורת ויתור על "שטחים"; כאילו שארץ ישראל ניתנה לעם ישראל כדי שיסחר באדמותיה תמורת רגיעה מדומה למשך פרק זמן כזה או אחר.
לרוע המזל, גם מי שהיה מראשי המתנגדים להסכמי אוסלו באותן שנים, אריאל שרון, נקט לימים אותה דרך, כשהוביל את הגירוש הגדול מגוש קטיף ומצפון השומרון. שלום לא קיבלנו - וגם לא נקבל בדרך הזאת. כל מה שאנו יכולים לקבל תמורת "השטחים" שעליהם אנו מוותרים הוא עוד טרור ועוד איומים על עצם קיומנו כאן כמדינה, שאמורה לשמש ביתו הלאומי של העם היהודי - לא מדינה דמוקרטית, לא מדינה פלורליסטית ולא "מדינת כל אזרחיה", אלא מדינה יהודית נטו - על כל מה שמשתמע מזה.
הצטמקות כוחו של 'גוש האשליות'
איני בטוח לחלוטין שההתפכחות הגדולה כבר הגיעה - אבל בדבר אחד אין לי כל ספק: שתי המפלגות ההזויות הללו, מרצ והעבודה, שרק לפני 16 שנה הובילו מהלך פוליטי בלתי אחראי, תוך ניצול כוחן הקוניוקטורלי, הצטמקו בבחירות האחרונות ל-16 מנדטים בלבד - ירידה של 40 מכוחן ב-1992.
ציפי ליבני, שאולי שאבה חלק מן המנדטים האבודים הללו, רוצה להחזיר אותנו לשנים המטורפות ההן, תוך שימוש באותן סיסמאות נבובות. קשה לדעת מדוע היא חושבת שאותן אמירות חלולות שבהן השתמשה בשנים האחרונות יכולות להביא משהו אחר מזה שהשיגו בזמנו תומכי אוסלו - אבל צריך למהר ולהעמידה במקום. המחנה הלאומי אינו מה שהיה אז. גם מספר המתיישבים היהודים מעבר לקו הירוק, לרבות אלה שיושבים בחלקי ירושלים שנכבשו ב-1967, אינו זה שהיה אז. מה גם שעתה כבר צריך להיות ברור לכל: מי שמוותר היום על שטחים שנכבשו ב-1967 - מחר יידרש לוותר על שטחים שנכבשו ב-1948, שהרי משפטית או מוסרית אין כל הבדל בין מה שנכבש אז לבין מה שנכבש 19 שנים לאחר מכן.
על כל פנים, טוב ש"קואליציית השלום המדומה" הצטמקה למימדים שאליהם הצטמקה. לא יכולה להיות תשובה ברורה יותר של תושבי המדינה היהודית לניסיונות לגמד אותה לתוך גטו שאינו ניתן להגנה. "הסכמי אוסלו" מתו עתה סופית. את קבורת החמור שלהם יש לערוך עתה לכבוד כל אלה שנפלו קורבן על "מזבחי השלום" שהקים שמעון פרס בכל רחבי הארץ כחלק מ"פולחן שלום" לא-מציאותי.
