8 בנובמבר 1948 היה כנראה היום המאורגן ביותר בתולדות העם היהודי מאז יציאת מצרים. באותו יום היה כל העם היושב בציון ספון בביתו - בביתו ממש, כלומר כל איש בדירתו שלו. במדינה כולה שרר עוצר מלא במשך שבע שעות - לשם קיומו של מפקד האוכלוסין הראשון במדינה התינוקת, שהייתה אז בת קצת יותר מחצי שנה. אל כל בית בא פוקד של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, רשם את פרטיהם האישיים של בני הבית ונתן לכל אחד ספח עם מספר תעודת זהות. היה זה מספר בן שש ספרות, ובני המשפחה קיבלו מספרים עוקבים, כמו חיילים בבקו"ם שעוברים יחד את שרשרת החיול. הרחובות היו ריקים לגמרי, כמו בסרט מדע בדיוני, ללא נוכחות של משטרה או צבא. כולם שיתפו פעולה בנפש חפצה, משום שמטרת העוצר והרישום הייתה הרכבת רשימה של בעלי זכות הבחירה לאסיפה המכוננת, הגוף הנבחר המרומם, שעמד לכתוב את חוקת המדינה החדשה.
המדינה והחוקה באו לעולם כרוכות יחד, כנאמר במגילת העצמאות: "אנו קובעים שהחל מרגע סיום המנדט, הלילה, אור ליום שבת ו' אייר תש"ח 15 במאי 1948, ועד להקמת השלטונות הנבחרים והסדירים של המדינה בהתאם לחוקה שתיקבע על-ידי האסיפה המכוננת הנבחרת, לא יאוחר מ-1 באוקטובר 1948 - תפעל מועצת העם כמועצת מדינה זמנית ומוסד הביצוע שלה, מנהלת-העם, יהווה את הממשלה הזמנית של המדינה היהודית, אשר תיקרא בשם ישראל".
שם המדינה, עצמאותה, הנהגתה וחוקתה באו לעולם כרוכים יחדיו באותו משפט חגיגי עצמו. ואולם עד מהרה התברר שבעניין החוקה, האבות המייסדים שלנו, ברוחה של סבתא מפא"י הזכורה שלא לטוב, "הבטיחו, אך לא הבטיחו לקיים". מהלך המאורעות היה כזה: ביולי 1948 בחרה מועצת המדינה הזמנית ועדה מיוחדת להכנת הבחירות לאסיפה המכוננת. נקבע כי באסיפה יהיו 120 חברים וכי יהיו לה הסמכויות שהיו למועצת המדינה הזמנית, כלומר סמכויות טוטאליות.
ב-14 בפברואר 1949 התכנסו 120 מעניקי החוקה הישראלית בבניין המוסדות הלאומיים בירושלים לישיבה ראשונה. הציבור הנלהב שהגיע לרחוב המלך ג'ורג' לראותם בהיכנסם, חש את משק כנפי ההיסטוריה מעל ראשו ממש. חלפו רק יומיים ובישיבתה הרביעית, ב-16 בפברואר, אישרה האסיפה חוק מעבר, הקובע כי בית המחוקקים בישראל ייקרא "כנסת" וכי האסיפה המכוננת תיקרא "הכנסת הראשונה". הרבה יותר נוח היה להם להתיישב למשך כמה שנים על כיסאות פרלמנטריים מלטרוח יום ולילה ולהתאמץ לכתוב במהירות חוקה.
משל למה הדבר דומה? למשה רבנו היורד מהר סיני, לאחר כל הרעמים והברקים, הערפל והקולות הנראים לעין, ומודיע לציבור, שנִטהר ונתקדש כיאות, כי לוחות הברית - יוֹק, ובמקום זה הוא, כלומר משה, מתמנה למנכ"ל עמותת בני ישראל לשנים הקרובות ואילו אהרון ובניו מתמנים לסגניו. במקום תיאור מעמד הר סיני והמסע הפלאי במדבר, היינו מקבלים פרוטוקולים מישיבותיה המשמימות של העמותה ושל אין סוף גופים ביורוקרטיים שנגזרו ממנה.
המנהג לקיים מה שאומרים
הרגע הנכון להענקת חוקה, שבלעדיה לא ניתן לנהל את ענייני השלטון והמשטר (במיוחד של עם בעל נטייה לפיצול ולפיזור), הוא רגע לידתה או לידתה מחדש של אומה. כך בארה"ב, כך בצרפת וכך במערב גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה. אומות העולם הן אולי פחות רוחניות מאיתנו, היהודים, אך יש להן (חוץ מלבריה"מ, מנוחתה בגנזי ההיסטוריה) מנהג לקיים את מה שהן אומרות (בגרמנית קוראים לזה gesagt-getan), וכשהן מצהירות שיש להן חוקה, הן גם פועלות לפיה. לכן בארה"ב, למשל, משביעים נשיא בכל ארבע שנים על אותן מדרגות קפיטול ביום קבוע ובשעה 12 בדיוק - תופעה אשר למולה עומדים הישראלים משתאים בעיניים ובפה פעורים.
ביומיים שאחרי הבחירות לכנסת ה-18 הייתה בכל מקום אווירת דכדוך. "השיטה לא עובדת", אמרו אנשים במקומות עבודה, במרכזי קניות, במתקני ספורט ובמקומות בילוי, "צריך לשנות את השיטה". אנשים היו מבולבלים משני נאומי הניצחון ששמעו בלילה, הם כאבו את חוסר השלטון שבו נתונה המדינה כבר חודשים ארוכים וידעו שזה יימשך. איש לא טרח לנתח מדוע המחלה הזאת אופיינית דווקא לנו ומדוע התנהלה מערכת הבחירות כאילו תקף עדיין החוק לבחירה ישירה של ראש הממשלה, ללא קשר של ממש להרכב הפרלמנט. באמצעי התקשורת הזכירו את הצורך בשינוי המשטר רק אגב אורחא, בעיקר בשעות שסביב פרסום תוצאות המדגם, אך מהר מאוד עברו שם ל"עסקים כרגיל" והתחילו לראיין כל פוליטיקאי מזדמן ולדוש בצירופים קואליציוניים. החכמולוגים חיטטו במתרחש במוחו העירני והצעיר מכפי גילו של הנשיא פרס, נוכח המצב המביך שנוצר. פרשן אחד, שר משפטים לשעבר שהייתה לו עכשיו עדנה ממורטטת והוא מוזמן תדיר לתקשורת על תקן של ילד טוב ומומחה כללי, הִרבה להשתמש במונח "חוקה". "החוקה שלנו", דקלם במתק שפתיים, "שהיא חוק יסוד הממשלה, מחייבת את הנשיא בתוך שמונה ימים מפרסום תוצאות הבחירות להטיל על אחד מחברי הכנסת להרכיב ממשלה". הוא רק שכח לספר שעמידותה של "החוקה" הזאת היא אפס ושהכנסת יכולה לשנות חוקי יסוד כלאחר יד מטעמים אופורטוניסטיים לחלוטין וכהד"ם (וכבר היו דברים מעולם).
אפשר להוציא את היהודים מן הגולה אל תוך מדינה ריבונית, אבל אי אפשר להוציא את תרבות השטעטל מן הפוליטיקה הישראלית
הפעם נחשף לעיני כל מה שיחידים אמרו כבר מזמן: לישראל אין תרבות שלטון של מדינה, אלא של ועד קהילה. בעבודתי ככתב בחוץ לארץ הזדמנתי בין השאר לישיבות של ועדי קהילות יהודיות ברחבי אירופה. הסגנון שם נראה לי משום מה מוכר, על אף שאני יליד הארץ ולא הכרתי יהודים לא-ישראלים רבים. ניסיתי להבין מהיכן אני מכיר את הסגנון הזה, עד שהבנתי: הכנסת. זוהי בדיוק האווירה בכנסת, שאותה הכרתי היטב מעבודתי ככתב פרלמנטרי.
הכנסת היא ועד הקהילה של יהודי ישראל (בתוספת כמה ערבים) ומהותה וסגנונה נגזרים ישירות מהמחטף ההוא של האסיפה המכוננת ב-1949. הכנסת היא הבעיה ולא חלק מהפתרון, ולכן הבחירות לכנסת והשקלא וטריא שאחריהן רק מחמירות את המצב בכל פעם.
השאלה היא: האם עוד אפשר לתקן את המשטר לאחר כמעט 61 שנים מהיוולד האומה שהייתה אמורה להיות ריבונית? הדבר עדיין אפשרי, אך רק אם העם יחזיר לעצמו את הריבונות, שנתן בשעתו לאסיפה המכוננת שהכזיבה, ויתחיל את העבודה החוקתית מחדש.
ב-24 באוקטובר 1996 כתב אלוף ((מיל.)) בני פלד, שהיה בשעתו מפקד חיל האוויר: "להערכתי, הסיכוי היחיד לשינוי יסודי בחיינו תלוי באפשרות שתקום תנועה עממית רחבה מספיק, שבאופן מוצהר מראש תפעל להדחת מערכת השלטון הקיימת ולקיום בחירות מחודשות לאסיפה מכוננת שנייה, כדי להגדיר סוף-סוף את עצמנו כמדינה ריבונית. מדינה שיש לה שטח שעליו היא רוצה להיות ריבון, שיש לה תשתית רעיונית בסיסית שתחייב את אלו שייבחרו אחר כך לנהל אותה ושיש בה הגדרה ברורה של הזכויות והחובות של אזרחיה ללא הבדל דת, מין או גזע" ("ימים של חשבון" מאת בני פלד, מודן, 2004, עמ' 510).
