נשפי הכתרת נשיא ארצות הברית החדש, ברק אובמה, הוגדרו חסרי תקדים. מעולם לא נערכה ביום השבעת נשיא אמריקני כמות עצומה כזו של מסיבות ונשפים. מעולם לא נרשם רייטינג גבוה כל כך לאירוע החשוב. הנשיא הנכנס, רעייתו ושתי הבנות הקטנות נראו מאושרים. אמריקה כולה נראתה לפתע מאושרת ומאוהבת בנשיא החדש ובמשפחתו המצודדת. בבוקר שלמחרת יום ההשבעה התעורר הנשיא לבוקר ראשון של עבודה בלשכתו - החדר הסגלגל. כולם הרי ממתינים עכשיו לראות אם יש ממש בסלוגן הבחירות שלו, "Yes We Can". הוא התחיל לקדם מהלכים שאינם דורשים את אישור הקונגרס, הודיע על ביטול מתקן הכליאה השנוי במחלוקת במפרץ גואנטנמו, בישר על הקפאת משכורות סגל הבית הלבן וסיכם על מינויו של ג'ורג' מיטשל כשליח המיוחד למזרח התיכון והכריז על שיגורו לאזורנו.
מיטשל התחיל את ביקורו באזור במצרים ועבר לישראל, לאחר מכן ערך ביקור מתבקש ברמאללה, ולבסוף קינח בקפה ובקלאווה בארמון המלך בירדן. מיטשל הוא אדם מנוסה שמבין את האזור. יש לו את היכולת לשמש שליח יעיל ומוצלח באזור, שכידוע אין סבוך ממנו. מעבר לכך, הוא צפוי לקבל גיבוי הן ממזכירת המדינה, הילארי קלינטון, והן מהנשיא אובמה, שני האישים רבי העוצמה בעולם כעת.
ובישראל, כמו בישראל, התגובות לידיעה על בואו של שליחו של הנשיא, שיחסו אלינו עדיין בגדר נעלם, היו מבוהלות, שלא לומר מעט היסטריות. יש בורות גדולה בפחד הישראלי מהלא נודע שמתלווה לכניסת ממשל חדש. חשוב לזכור שהסכסוך באזור ומערכות היחסים בין המדינות אינם מטופלים כאילו היו סוגייה כלכלית. איש לא חושב שהסכסוך יכול להיות מטופל על-ידי מתווך, בורר או מגשר הוגן, שיציעו את הנוסחה שתביא לפתרון סכסוך הדמים. מדובר במכלול של גורמים, שיחד מרכיבים את אותו פאזל המשפיע על תהליך קבלת ההחלטות בארצות הברית.
מדיניות פרו-ישראלית מתחייבת
המציאות הביטחונית שבה מצוי העולם בעידן הנוכחי מדאיגה וסבוכה מאי-פעם. אותה מציאות ביטחונית קשה, על המדינות האיסלאמיות הקיצוניות שממוקמות לא הרחק מגבולות ישראל, היא שתחייב את הנשיא להמשיך לדבוק ברבים מקווי הפעולה של קודמיו בתפקיד. המציאות תחייב את הנשיא החדש, את מזכירת המדינה החדשה ואת השליח מיטשל לשמר מדיניות פרו-ישראלית. אין אלטרנטיבה אחרת. המצב הסבוך והרגיש כמעט שלא מותיר גמישות לשינוי דפוסי הפעולה של ארצות הברית כלפי מדינות העולם בכלל וכלפי ישראל והמזרח התיכון בפרט. מאבקים ואי-הסכמות בכמה נושאים היו ויהיו, אך הידידות בין המדינות לא תשתנה, להערכתי.
אסור שהממשלה החדשה שתיבחר בישראל תשב בחיבוק ידיים ובהמתנה שהממשל יסיים את המכינה הקדם-שלטונית שלו. התנהלות שגויה של ארצות הברית באזורנו עלולה לעלות בדמים. בין היתר בדמנו שלנו. לכן, חובת ראש הממשלה הבא של ישראל וחובת הממסד הישראלי לעשות הכל כדי להגיע במהירות האפשרית למצב של סנכרון מקסימלי עם אנשי אובמה. האם זה אפשרי? ודאי. בתנאי שנבין את המורכבות ואת דרך עבודת המערכות הפוליטיות בארצות הברית.
יש להימנע מחזרה על משגי העבר, כאשר ממשלות ישראל פעלו מול הממשל האמריקני דרך הבית הלבן בלבד. יש צורך בפעולה רחבה ככל הניתן מול כל גורמי הכוח באמריקה. גורמים שבמשותף מהווים את המכלול הנקרא ארצות הברית. יש לישראל חברים בקונגרס, חברים בסנאט, תמיכה בקרב קהילות נוצריות רבות וכמובן את ראשי הקהילות היהודיות בארצות הברית,
שתמכו בנשיא הנבחר באופן גורף.
בתשדירי הבחירות הפשטניים שנחשפנו אליהם לאחרונה, למדנו שרק מפלגה אחת תוכל לשמור על האינטרס הישראלי מול עימות אפשרי עם הממשל. מדובר בטענות חסרות שחר. אני מקווה שהמנהיגות של אותה מפלגה אינה באמת מאמינה בתוכן התשדירים, שמראים חוסר הבנה מוחלט בכל הקשור לדרך שבה מתעצבת מדיניות החוץ באמריקה. לתדמית של מפלגות כגון קדימה, הליכוד והעבודה אין שום חשיבות כשזה מגיע להכרעות על קווי הפעולה של ארצות הברית בעולם. דווקא הליכוד הצליח לשמור ולטפח בשנותיו בשלטון את הקו הפרו-ישראלי. ולכן יהיה מיותר, שלא לומר נלעג, לנסות להתבסס על יחסי חברות אינטימיים עם הנשיא אובמה ולבנות על תדמית של מפלגה כזו או אחרת. כדאי שנזכור כי לפעמים, יחסים טובים ואינטימיים מהווים חיסרון ולא יתרון, מאחר שהם גורמים למחויבות ישראלית לקבל תוכניות ומהלכים שלא תמיד עומדים בקו אחד עם האינטרסים של ישראל.
