השלטון בישראל מוגדר כשלטון פרלמנטרי; לכן, אין זה עניין לחישוב מתמטי מדוייק, כפי שציינה הגב' לבני, שכן במשטר פרלמנטרי - העם בוחר פרלמנט (רשות מחוקקת); מתוך הפרלמנט מורכבת ממשלה (הרשות המבצעת) - הפרדת רשויות פחות ברורה; הרשות המבצעת מקבלת את האמון באופן עקיף מהעם ותלויה באמון ישיר של הרשות המחוקקת. דהיינו: העניין תלוי ביחסי קואליציה / אופוזיציה בתוך הרשות המחוקקת היא הכנסת, זה טיבו של המשטר הפרלמנטרי, בייחוד במערכת רב-מפלגתית כשלנו.
קיימת אפשרות למשטר פרלמנטרי בשיטת בחירות שונה, אזורית, נוסח בריטניה, אשר למעשה התייצבה כשיטה דו-מפלגתית, עם מספר מועמדים עצמאיים. בעבר, בבריטניה היו שלוש מפלגות: השמרנים (טורים, קונסרבטיבים), הליברלים והלייבור (הסוציאליסטים) ברם, במשך השנים ירדה המפלגה הליברלית מכוחה, ונשארו שני גושים עיקריים.
במדינת ישראל כיום, ההסדר החוקי הקבוע בסעיף 7(א) לחוק-יסוד: הממשלה בכל הנוגע להטלת התפקיד להרכיב ממשלה. כיום החוק קובע, כי "משיש לכונן ממשלה חדשה יטיל נשיא המדינה, לאחר שהתייעץ עם נציגי הסיעות בכנסת, את התפקיד להרכיב ממשלה על אחד מחברי הכנסת שהסכים לכך".
לפי הצעת החוק החדשה שהונחה על שולחן ועדת חוק חוקה ומשפט ההצעה היא: כי התפקיד יוטל "על חבר הכנסת העומד בראש רשימת המועמדים אשר זכתה במספר הקולות הגדול ביותר, לפי הידוע במועד הטלת התפקיד". חשוב לציין כי בישראל התקיים הדגם הטהור של משטר פרלמנטרי עד להנהגת הבחירה הישירה של ראש הממשלה בבחירות לכנסת ה-14.
המשטר הפרלמנטרי מבוסס על איזון בין ארבעה גורמי יסוד: א. ציבור הבוחרים (העם) ב. המפלגות ג. הפרלמנט ד. הממשלה. בדגם זה, הממשלה או העומד בראשה, זקוקים לאמון הפרלמנט, או ליתר דיוק, הרוב בפרלמנט (שנבחר על-ידי העם). הממשלה "אחראית" בפני הכנסת, שכן באפשרות הכנסת לקצר ימיה ולהדיחה באמצעות מכשיר - הצבעת אי-אמון.
הממשלה נשענת על הכנסת ביוזמות החקיקה שלה ובפעילות החוקית העוברת דרך מסננת ועדות הכנסת. במשטר מסוג זה, הממשלה "צומחת" מתוך הפרלמנט, נהנית מאמון רוב ואחראית כלפיו, אלא שברוב המדינות ראש הממשלה והשרים אף חייבים להיות חברי פרלמנט. בישראל קובע החוק, כי ראש הממשלה חייב להיות ח"כ, אך אין חובה זו חלה על השרים. למרות זאת, השתרש נוהג שרק מיעוט מבין השרים אינו חבר כנסת, וזאת בניגוד לנהוג במשטר הנשיאותי נוסח ארה"ב, שם הנשיא ממנה את מזכירי הממשלה השונים בהתאם לתחומי אחריותם.
במשטר פרלמנטרי הממשלה יכולה להיות מורכבת ממפלגה אחת (ממשלה חד-מפלגתית) או מקואליציה של מפלגות, שלהן רוב בפרלמנט (ממשלה קואליציונית). מולה ניצבת - אופוזיציה, המורכבת ממפלגה אחת (במשטר דו-מפלגתי) או ממפלגות אחדות (במשטר רב-מפלגתי). במקרים נדירים, תיתכן גם ממשלת מיעוט, כשחלק מהרוב שאינו שותף בממשלה מוותר מראש על הצטרפות ליזמות להדחתה.
הבעיה בישראל הינה בעיית מיתוג לקוי דהיינו: כשהוחל חוק הבחירה הישירה לראשות ממשלה ב-1992 כאשר הציבור בחר בשני פתקים מועמד לראשות הממשלה ואת הרשימה לכנסת, הרי שנוצר הרושם בציבור, כי הבחירה הישירה נשארה גם כאשר היא בוטלה.
יתרה מכך, משרדי הפרסום יצרו הרושם כי מדובר במאבק אישי בין מספר מועמדים ובעניין זה, הרושם של מפלגה שקיבלה יותר מנדטים כמי שמבטאת רצון העם יכול להסביר את כעסה של לבני. ברם, החוק מתייחס אחרת, או למעשה, איננו מתייחס לתמורות שחלו ב"מיתוג הפוליטי" או במסעות הבחירות הפוליטיות שנוהלו בזיקה אישית. כך נוצר פער בין המשטר הפרלמנטרי כפי שהוא על-פי המודל הקלאסי שלו ועל-פי חוק ייסוד הממשלה, לבין הטעות הרווחת בקרב הציבור שנוצרה כתוצאה מ"הטיה קוגניטיבית" של משרדי הפרסום ואנשי יחסי הציבור.
