מבצע עופרת יצוקה הסתיים והפעם ללא ועדות חקירה ומשמרות מחאה מול הכנסת, ללא סערה ציבורית או דיון תקשורתי רחב היקף על הפעילות בעזה, מתוך תחושה שהפעם צה"ל ומקבלי ההחלטות ביצעו את עבודתם כיאות וניהלו את הלחימה לפי ערכים המשקפים את הדמוקרטיה הישראלית בכלל וערכי צה"ל בפרט.
לכאורה, יש לברך על כך ולהודות על הפקת הלקחים הרצינית והיסודית שנעשתה בצה"ל ובדרג המדיני בעקבות מלחמת לבנון השנייה, והתחושה הזו מובילה לשקט מוחלט בחברה הישראלית ובאמצעי התקשורת בעקבות הלחימה, גם בגלל קמפיין הבחירות שהסיט את תשומת הלב מהמבצע בעזה כמעט לחלוטין.
איני טוען כי עלינו "להמציא" ביקורות או לייצר מחאות רק משום שזהו רפלקס מותנה לאחר כל לחימה, אולם הדיון הציבורי, האזרחי והערכי על התנהלות הלחימה חייב להתקיים כדי שנוכל לבדוק אם אכן פעלנו לפי הקודים הערכיים שמנחים אותנו כחברה דמוקרטית במקום שבו כל העת מאיימים על יציבותה.
קשה להיות צודק
במספר בחינות חשוב לקיים דיון ערכי מעין זה על המבצע של עופרת יצוקה:
כיצד מתמודדים מבחינה ערכית עם סוג הלחימה החדש, השונה מהמלחמות "הישנות" שבהן הדילמות המוסריות הכרוכות בלחימה היו הרבה יותר מצומצמות. חיילי שני הצדדים לחמו זה כנגד זה מתוך שוחות באזורים נידחים, או בקרבות שריון בשריון, בעוד האזרחים משני הצדדים המשיכו לחיות בצורה פחות או יותר רגילה בעורף.
כפי שהעירו רבים בעשור האחרון, מלחמות אלה הולכות ונעלמות, ואת מקומן תופסות מלחמות שבהן כמעט ולא ניתן לשמר את ההבחנה בין לוחמים לבין לא-לוחמים. הואיל והקפדה על הבחנה זו היא התנאי המרכזי ללחימה צודקת, הרי שבלחימה היום נהיה קשה יותר להילחם בצורה צודקת או מוסרית.
יש שמסיקים מכך שפשוט אסור להילחם. הם מאַמצים עמדה פציפיסטית, או בכל מקרה מתנגדים כמעט לכל פעולה לוחמנית של מדינתם. הרוב סבורים שגישה זו היא נאיבית בכך שאינה מעריכה את עוצמת הרֶשע בעולם, ושהיא בלתי אחראית בכך שהיא מפקירה את חייהם של אזרחי המדינה.
אלא שכל אלה שסבורים שמותר למדינות בכלל, ולישראל בפרט, להגיב במלחמה אל נוכח איומים כמו אלה שמציב החמאס, צריכים להסביר איך ניתן לעשות זאת תוך שמירה על ההבחנה בין לוחמים ולא-לוחמים, שהיא כאמור הבסיס ללחימה מוסרית. בהתחשב בכך שבמלחמה בעזה (כמו בלבנון, וכמו בחלקים מעירק, וכך הלאה) הלחימה מתנהלת באזור רווי אוכלוסיה אזרחית, הכיצד ניתן לנצח בה בלא שהצבא הלוחם יכתים את עצמו מבחינה מוסרית?
תגובה נפוצה לשאלה זו היא שהשאלה מעידה על נאיביות ועל אי-הבנת טבעה של המלחמה. במלחמה, כמו באהבה, אין חוקים. מלחמה היא תחומו של ההכרח; עושים "מה שצריך", גם אם הדבר לא נעים ולא מתיישב עם הרגישויות המוסריות המקובלות. מי שאיננו פציפיסט צריך להכיר באופי האלים וחסר הגבולות של הלחימה. זו הגישה למלחמות הידועה בשם 'ריאליזם מוסרי'. אבל יש לדחות אותה מכל וכל.
קצינים וחיילים יכולים בהחלט ליטול על עצמם מגבלות מוסריות בלחימה, וצה"ל הוא דוגמה לצבא שבלא ספק עושה זאת. לכן אין שום דבר נאיבי או לא-מציאותי בניסיון לברר ברמה הפילוסופית-מוסרית מהן המגבלות הראויות, ובניסיון להחיל את המסקנות של בירור זה על הלחימה בעזה. השאלה שצריך לשאול איננה האם צה"ל פעל כדי לצמצם פגיעה באזרחים ובמטרות לא-צבאיות (ברור שכן), אלא אם הוא עשה מספיק לשם כך, והאם הוא איזן כראוי בין צמצום זה לבין השאיפה להשיג את המטרות ולהגן על הכוחות.
בשאלות אלה ושאלות ערכיות נוספות שעולות מהמבצע בעזה על החברה הישראלית לברר לעצמה בשעת רגיעה והפסקת אש לגבי הדרך הראויה לעתיד בהתמודדות עם דילמות אלו.
