לממשלה הבאה צפויות הצעות אי אמון רבות: אם נתניהו יקים ממשלת ימין צרה, הוא יעמוד תמיד תחת האיום של הצעות אי אמון משמאל, אם יקים ממשלת אחדות, כפי שהוא כמעט מתחנן לעשות בימים אלו, סיעות הימין הקיצוני עלולות לנשוך אותו בהצעות אי אמון מימין. בכל מקרה, למרות הטענות כנגד בית המשפט העליון כי הוא "מתערב", מי שתוצאות הצעת אי האמון לא תמצאנה חן בעיניו, כבר ימצא את העילה-לא-עילה לפנות לבג"צ. בדיוק כפי שהתרחש לפני כך וכך שנים בכנסת אחת במדינה אחת ובה סיעות לרוב...
1981: דייקנות יקית: שריד מנסה
בשנת 1981 סיעת העבודה הגישה הצעת אי אמון כנגד הממשלה, אולם יו"ר הכנסת דחה את הדיון מן המועד המקובל לישיבת הכנסת, היינו, יום רביעי בשעה 11:00 בבוקר, לשעות אחה"צ של אותו יום, וזאת בכדי שיהא סיפק בידי חברי הקואליציה לשוב מחו"ל ולהתנגד להצעה. העותרים, ובראשם ח"כ שריד, טענו כי יו"ר הכנסת פוגע בעקרון שלטון החוק בכך שמזניח את שעת הדיון, וזאת בניגוד לסעיף 36(א) לתקנון הכנסת.
השופט ברק (כתוארו אז) קבע כי הערכים המתנגשים הינם מחד, עקרון שלטון החוק אשר גם המחוקק כפוף לו, ומאידך, ריבונותה של הכנסת, בייחוד כאשר מדובר בפועלה של הכנסת בכובעה המנהלי וביחסי הגומלין שלה עם הממשלה. בעוד שלבג"צ הסמכות להתערב בפעולת הכנסת מכוח סעיף 7(ב)(2) לחוק יסוד השפיטה, קרי יש לו סמכות "ליתן הוראות לרשויות המדינה", הרי שעולה השאלה
באם ראוי כי בג"צ יתערב.
השופט ברק קבע באותה פרשה (בניגוד לדימוי אשר מנסים להדביק לו כמי שפלש לגבולות סמכותה של הכנסת ועיקר מתוכנו את עקרון הפרדת הרשויות) כי לא ייתכן שבג"צ יתערב התערבות רבה מדי בנהלי הפנים של הכנסת, כי אז לא זו בלבד שתופרענה דרכי עבודת הכנסת אלא גם בית המשפט יוצרף בעתירות. ברק קבע כי רק כאשר הפגם משמעותי ופוגע באופן מהותי ביכולת סיעות האופוזיציה להגיש הצעות אי אמון, יגבר השיקול של עקרון שלטון החוק, אך כל עוד הפגם הוא בבחינת 'זוטי דברים', יגבר עקרון ריבונות הכנסת.
ככלל, קובע ברק, כאשר הכנסת פועלת בכובעה כמחוקק וכגוף מנהלי המסדיר ענייני פנים פרלמנטריים, ימעיט בית המשפט להתערב: הוא יטה יותר להתערב מקום בו הכנסת ממלאת תפקיד מעין שיפוטי. אין לקבוע מסמרות באשר להיקף השפיטות של פעולת הכנסת, ויש לילך ממקרה למקרה בזהירות רבה ועם הזמן. [
בג"צ 652/81 שריד נ' יו"ר הכנסת, פ"ד לו (2) 197].
1990: אלוני מנסה
בשנת 1990 הגישה סיעת ר"ץ הצעת אי אמון בממשלה, ויו"ר הכנסת קבע את מועד הישיבה לכ-48 שעות מרגע הגשת הצעת אי האמון, וזאת בניגוד לסעיף 36(א) לתקנון הכנסת אשר קבע כי הצעת אי אמון בממשלה תידון בישיבה הקרובה הבאה. המשיבים טענו בתגובה כי מאז כהונת הכנסת העשירית נוהג הנוהג ולפיו דיון בהצעת אי אמון ידון כעבור כ-48 שעות ממועד הגשתה ולא בחלוף 24 שעות ממועד הגשתה, ברם, העותרים גורסים כי במקרה דנן נדחה הדיון בהצעה לצורך הפעלת מניפולציה פוליטית והיא רצונו של ראש הממשלה לפטר שר מסוים טרם הדיון בהצעת אי האמון. המשיבים הוסיפו וטענו כי העותרים מושתקים מלקבול כנגד נוהג אשר הסכינו עימו כל השנים, מקום בו התוצאה, במקרה הספציפי הזה, אינה לרוחם.
בית המשפט קבע כי הגם שאכן הופר סעיף 36(א) לתקנון, והגם שאין בכוחה של הסכמה בין סיעות הבית לגבור על הוראותיו, הרי שלאור אמות המידה אשר נקבעו ואשר הותוו בבג"צ שריד נ' יו"ר הכנסת, אין להתערב בהחלטת הכנסת.
הנה אם כן, למרות התדמית האקטיביסטית, בית המשפט העליון מרסן את עצמו תוך כבוד לעיקרון הפרדת הרשויות, לעיתים קרובות מדי – למורת רוחם של חברי כנסת אשר סימנו לעצמם תוצאה רצויה וקיוו כי בית המשפט העליון ישמש אותם במאבקם ביריביהם הפוליטיים. [
בג"צ 1179/90 סיעת ר"צ ואח' נ' עובדיה עלי ואח', פ"ד מד(2)31].
