פרשת השבוע, פרשת "תצווה", הכוללת ק"א פסוקים וסימנך: "מיכאל שר ישראל יבשר את ביאת הגואל" מתייחדת בשבע מצוות, ארבע מהן מצוות עשה ושלוש מהן מצוות לא תעשה הקשורות לענייני המשכן היות שפרשה זו היא המשך ישיר של הפרשה הקודמת, פרשת "תרומה" אשר פתחה את חמש הפרשיות: תרומה, תצווה, כי תשא, ויקהל ופקודי העוסקות בעיקר בכל הקשור לבניית ה"משכן וכליו", כמו למשל: ארון הקודש, המנורה, המזבח הפנימי והחיצוני, בגדי הקודש של אהרון הכהן ובניו ועוד.
כמו-כן, מתייחדת פרשה זו באי איזכור שמו של משה רבנו, מושיעו וגואלו של "המיעוט היהודי" מציפורניה המושחזות של האימפריה המצרית האכזרית המכונה בתורתנו "בית העבדים וכור הברזל", בו בזמן שמתחילת ספר שמות ועד פרשת עקב, כמעט בסוף ספר דברים, שמו של משה מוזכר בכל הפרשות.
חז"ל בכמה דוכתי לימדונו שהמשכן שהיה במדבר יש בו "קדושה יתרה" משני בתי המקדש", הראשון והשני ואשר לצערנו ולדאבוננו עדיין עומדים בשיממונם ובחורבנם וזאת משום "שלא חרב מעולם". במשכן זה, משה, אהרון, בצלאל וצוות עוזרים מיומן ומקצועי התבקשו ליצור ולעשות מספר דברים כפי שציינו לעיל ואולם, עקב "קוצר הזמן והמקום" לא נוכל להרחיב ולפרט. מאמרנו יתמקד בהסברת המשמעות של עשיית בגדי הקודש לאהרון הכהן כדברי הכתוב [שמות כ"ח, ב']: "ועשית בגדי קודש לאהרון אחיך לכבוד ולתפארת".
מעיון בתרגומים השונים על אתר ומעיון בפרשני התורה המסורתיים ניתן ללמוד שעיקר הפרשנות של הביטוי לכבוד ולתפארת נסבה על השאלה: לכבודו ולתפארתו של מי נעשו בגדי הקודש. וגם אמנה, מן התשובה הכללית העולה מדברי קודשם ניתן לקבוע שבגדי הקודש נעשו לכבודם ולתפארתם של אהרון ובניו מפני שהם היוו סמל והראו בעליל את דרגת הקדושה של הלובשים אותם עקב משרתם הרוחנית החשובה ביותר. אהרון ובניו בהיותם "נכבדים ומפוארים" בלבישת בגדי הקודש מסמלים את קדושתו של הקב"ה, קדושת מקום הקודש, המשכן ואת קדושתם של ישראל, נבחרי האל. וגם אמנה, הרמב"ן מגדיל בחשיבותם של בגדי הקודש וכותב: "כי אלה הבגדים, הם מלבושים נכבדים ומפוארים (שהרי) לבושי מלכות הם". ה"אבן עזרא" מחרה מחזיק אחריו ובלשונו הנחרצת אומר: "שיתפארו (הכוהנים) בהם, כי אין אחד מישראל שילבש (בגדים) כאלה". וה"ספורנו" אף הרחיק בפרשנותו הקבלית ואמר שבגדי הקודש הללו הם גם "לכבודו של האל בהיותם בגדי קודש לעבודתו" וגם "לתפארתו של אהרון שיהיה הכהן מורה... על כל סביבו...".
ונשאלת השאלה: כיצד בכלל תורתנו הקדושה מצווה על עשיית בגדים המסמלים כבוד ותפארת ומשמשים בדרך כלל ביטוי חיצוני של יופי והדר והרי כבר שלמה המלך, "החכם מכל אדם", זועק בספר משלי, פרק ל"א: "שקר - החן, והבל - היופי"?! ויתרה מכך. חכמינו ע"ה לימדונו במספר מקומות, כגון: במסכת אבות, פרק ד' משנה כ"א שעל האדם להתרחק ממידה מגונה זו מפני שהיא אחת מן הדברים ש"מוציאין את האדם מן העולם"?!
ונראה לנו לתרץ ולומר, וגילוי נאות הוא להזכיר בזאת שאת בסיס התשובה שמעתי מפי ידידי ורעי, הרה"ג אליעזר מושקוביץ שליט"א ש"שימש בקודש" כרבה של "קהילת טורק", מלבורן אוסטרליה, שיש לחלק בין כבוד של אנוכיות, אגוצנטריות ובין כבוד של רוחניות, קדושה וטהרה. הסוג הראשון, הוא כבוד שעיקרו: "משיכת זרקורים", כבוד שלא מתחשב בזולת ויש בו מן ההתפארות וההעצמה האישית וכדי להשיגו, האדם בועט, משפיל ודורס את כל מי שנקרה בדרכו. זהו כבוד שלילי ביותר ושומה על האדם להתנזר להתרחק ממנו "כמטחווי קשת". לעומת זאת, הסוג השני, הוא כבוד שעיקרו: רצון להרחיב ולפזר את "ניצוצות הקדושה" וניתן לעשות זאת במספר דרכים שאחת מהן, היא: על-ידי שבח, תהילה, יקר ויופי [ואפילו הוא חיצוני] באמצעות "לובשי המדים המיוחדים", קרי: כוהנים, רבנים, מחנכים וכו', בבחינת: "בגדיי - מכבדותיי". יופי חיצוני זה מותר ועל "נושאי משרות קודש" מוטלת החובה היסודית להיזהר ולהישמר בו. וראיה לדבר היא דבריהם של חכמינו ז"ל אשר קבעו והזהירו את תלמידי חכמים שאסור להם לצאת לרחוב או לשוק כשיש רבב [=כתם, לכלוך] על בגדיהם, באומרם: "כל תלמיד חכם שנמצא רבב בבגדו חייב מיתה" [שבת קי"ד.].
תורתנו הקדושה היא תורת חיים ואין בה "סיפורי פוגי" ו/או "סיפורי בדים ומדים" גרידא. התורה מכוונת, מדריכה ומנתבת את דרכו של האדם היהודי בכל אשר יעשה ויפעל, "בכל זמן ובכל אתר" וגם ב"פכים הקטנים", כביכול בחייו, כמו למשל: בגדים, דפוסי התנהגות ועוד. מי ייתן, ונזכה לראות "בשוב ה' ציונה", בבניית בית כבודנו ותפארתנו ואשר נאמר עליו: "גדול יהיה כבוד הבית האחרון מן הראשון" ונזכה לראות "כוהנים בעבודתם ולוויים במעמדם" כשהם לבושים בגדי הקודש לכבוד ולתפארת.
