משבר כלכלי איננו רק אסון לאומי, אלא גם הזדמנות לאומית. כל מי שטייל ברחבי העולם נפגש עם התוצאות החיוביות של המשבר הכלכלי של שנות השלושים בדמות פרויקטים אדירי מימדים שבוצעו באותן שנים קשות. לדוגמא, חלק גדול מן הגנים הלאומיים של ארצות הברית, או פריצת מנהרות שחיברו ישובים מבודדים בניו-זילנד, או בנורבגיה. גם אצלנו מולאה המשימה הלאומית של ייעור הגליל והמוביל הארצי בשנים שבהן כח אדם רב היה מחוסר עבודה. היום ממתינות מספר משימות לאומיות המשוועות לכוח אדם, והמשבר הכלכלי הוא ההזדמנות לממש אותן.
ראשונה במעלה היא תעלת הימים, אותה תוכנית ישנה נושנה שסומנה עוד בכתביו של הרצל. תעלת הימים מאשקלון לצפון ים המלח במסלול הקצר ביותר תפתור מספר בעיות: את שקיעתו של ים המלח, הצלת המלונות השוקעים, ומקור לא אכזב לחשמל ללא זיהום הניתן לכוונון לפי צרכי המשק. אומרים שהתעלה תעבור מתחת לקו הירוק, וזה בעייה פוליטית. ובכן, קיומה של מדינת ישראל היא בעיה פוליטית בעיני חלק גדול מן העולם, וקיומו של העם העברי הוא בעיה כבר 3000 שנה. הצלת ים המלח היא לטובת כולם, כולל ממלכת ירדן, וכולנו מעוניינים בשלומה של ממלכת ירדן כביתו של ה"עם" הפלשתיני. אבל מה עדיף: עשרות ומאות אלפי צעירים המעשנים סמים מחוסר מעש, או בניית פרויקט לאומי בשכר?
תוכנית שנייה במעלה היא חידוש פרויקט הלביא. מדי פעם בפעם מודיעים לנו יודעי ח"ן שאיננו יכולים להתגונן מפני ה-המן התורן (ושוב הוא פרסי) שכן צעד זה יסכן את יחסינו עם ארצות הברית, מקור האספקה לנשק, ובמיוחד את העליונות האווירית ממנה אנו נהנים. יתר על כן, מטוס אף-35 החמקן, שמיועד להיות מטוס הדור הבא של ישראל, הוא יקר להחריד ולא מעט מדינות עשירות בהרבה, כמו אוסטרליה, נרתעות מן הרכש הזה. לכן אין ברירה אלא להשלים את מערכת ההגנה האווירית ממקורות עצמיים. פיטורי אלפי ועשרות אלפי אנשי טכנולוגיה עילית היא הזדמנות בלתי חוזרת להושיב אותם מול מסכי התיב"ם כדי לתכנן ולבצע את קו הייצור של הלביא הבא, אולי בשיתוף עם אוסטרליה.
ירושלים עיר הקודש היא עיר הבירה המבודדת ביותר בעולם. הקשר שלה לעולם הוא שני כבישים, ששניהם נתונים בחלקם ב"שטחים", קו רכבת מימי מסילת החיג'אז המתאים לרכבת תיירותית בלבד, וללא קוי תעופה ישירים. ומה לגבי תחבורה צפונה ודרומה, לנגב ולגליל? הס מלהזכיר, גם זה ב"שטחים". משבר כלכלי עם עשרות ומאות אלפי מובטלים היא ההזדמנות הבלתי חוזרת לתכנן ולבצע משימות תחבורה לאומית שיקשרו את עיר הבירה ירושלים עם העולם. שדה תעופה עטרות יכול לקלוט כל מטוס חוץ מג'מבו, והפעלת שדה תעופה בינלאומי נוסף במרכז הארץ (ויש אומרים, מרכז העולם) הוא משימה לאומית לכל דבר ועניין. אומנם יש עניין פעוט של ה"רשות" הפלשתינית שכוחות הטרור שלה חולשים על שדה התעופה, אבל דווקא בשל כך זה מבחן אמיתי לכוונותיה. הרי מי בעולם יכול להתנגד לשדה תעופה שישרת גם את תושבי ראמאללה במקום שיסעו לירדן?
המפתח להפיכת המשבר הכלכלי להזדמנות לאומית הוא בנחישות של הממשלה, עמידה נחרצת נגד הדרישה לקבל דמי אבטלה במקום דמי עבודה. האתגר הזה הוא גדול יותר מן האתגר הביטחוני, שהוא לא יותר מאשר החלטה לבצע את העבודה עד הסוף. הוא אתגר יותר גדול מאשר הגרעין האירני אותו אפשר לחסל באיבחה, עם או בלי אובמה. זה האתגר לאחד את הארץ הזאת, לחסל את רעיון החלוקה, ולשמר את כוח העבודה המעולה בארץ עד שהשוק החופשי והכלכלה החופשית יעמידו בפני כוח העבודה הצעות טובות יותר.