מכון וושינגטון למחקרי מדיניות במזרח התיכון פרסם לאחרונה מחקר חשוב ביותר הסוקר את הסכנות הטמונות בהמשך מדיניותה של אירן להצטייד בנשק גרעיני. היות והמדובר במסמך בעל חשיבות, מן הראוי להתייחס לממצאיו ברצינות. ראוי שגם קברניטי ישראל יקראו אותו וינתחו את משמעויותיו השונות יחד עם הגורמים הרלוונטיים.
הנחת היסוד של המחקר היא שאירן גרעינית היא סיבה לאי–יציבות אזורית, העלולה לגרום לנזקים בלתי הפיכים. אי לכך, יש לטפל בסוגיה האירנית בשום שכל ולא בהתלהמות. המחקר מצביע בבירור על כך שלא רק ישראל נתונה בסכנה אלא גם מדינות אחרות באזור, אך יחד עם זאת, ישראל היא המדינה המאוימת ביותר. לכן, אין תמה בכך שישראל כה רגישה לכל התפתחות מדווחת או בלתי מדווחת בתקשורת. אין ספק גם שגם יחסי ישראל והפלשתינים, בעיית עזה, לבנון וסוריה - הכול תלוי בהתפתחויות לגבי אירן. המחקר מצביע על הצורך לא להזניח את תהליך ההידברות עם הפלשתינים ועם הסורים. ההזנחה עלולה להחריף את המצב לגבי ישראל.
הנחת היסוד השנייה היא שארה"ב היא המפתח לפתרון הבעיה האירנית. ללא ארה"ב ובנות בריתה, קשה לדמיין ניצחון על אירן, בין אם צבאי ובין אם מדיני. המחקר מצביע גם על הצורך של ארה"ב להגיע להידברות עם רוסיה וסין המשמשות, לעת עתה, משענת בהמשך הפרויקט הגרעיני האירני.
הנחת היסוד השלישית חשובה ביותר: ארה"ב מחויבת באופן אמיתי ביותר לקיומה וביטחונה של ישראל, במיוחד לאור ההצהרות של נשיא אירן לגבי גורלה הצפוי של ישראל אם וכאשר תהיה לה יכולת גרעינית.
מן הסיבות הללו, על-פי החוקרים, קיים צורך לדיאלוג אסטרטגי בין ישראל לארה"ב כפי שמעולם לא היה (כך לפי החוקרים עצמם). אלא אליה וקוץ בה: הדעות בארה"ב חלוקות למדי בין אלה הרואים בישראל גורם אשר עלול לסבך עוד יותר את ארה"ב באזור, בה בעת שגם כך היא מתבוססת בבוץ העירקי מזה שנים ומשלמת מחיר גבוה ביותר; מאידך, יש הרואים בישראל נכס אסטרטגי ממדרגה ראשונה.
כדי לתחזק את היחסים הטובים, על שני הצדדים - ישראל וארה"ב - לנסות ולהגיע לתיאום ציפיות, אך גם לתיאום בכל הקשור למדיניות המחויבת כלפי אירן. אלה אינם נושאים פשוטים לפתרון, במיוחד לאור העובדה שבארה"ב ישנו ממשל חדש המנסה לקדם מדיניות הנראית כשונה מזו של הממשל הקודם, ואילו בישראל עומדת לקום ממשלה שככל הנראה תנסה גם היא לקדם מדיניות אחרת מזו שהייתה נהוגה עד עתה. אין ודאות ששני הממשלים החדשים רואים עין בעין את הפתרונות, אך ההידברות היא חיונית. יש להדגיש היטב שהחשש האמריקני הגדול היותר הוא שישראל תנקוט פעולה צבאית עצמאית העלולה, לדעת החוקרים, לגרום להידרדרות האזור כולו לאי–יציבות מסוכנת ביותר. אי לכך מציעים החוקרים כמה הצעות להידברות ישירה בין ישראל לארה"ב:
1 . קביעת מדיניות מוסכמת, כולל לוח זמנים להידברות דיפלומטית בין ארה"ב לאירן.
2 . לחץ כלכלי ומדיני על אירן שבו ישראל תהיה מעורבת יחד עם הפורומים הבינלאומיים הרלוונטיים.
3 . חרם על ייצוא הנפט האירני.
4 . פעולת מניעה צבאית.
כדי לקדם את הרעיונות הללו, חוקרי המכון מציינים שיש חשיבות גדולה להקטנת המעורבות האירנית בעזה, לבנון וסוריה, על-ידי יצירת תמריצים שיוציאו את הגורמים הללו ממעגל ההשפעה האירני.
מאמר זה מסתפק בחלק זה של המחקר היות והמדובר בעיקרו. אם ננסה להעריך את מידת חשיבותו, הרי שניתן לומר שיש בו נקודות למחשבה מעמיקה ורצינית. לא כל הנקודות ודאי מוסכמות על מנהיגי ישראל, ומאידך האמריקנים ודאי אינם מסכימים עם כל משתני המדיניות הישראלית. יחד עם זאת, דומה שקיימת חובה עליונה של המנהיגים משני הצדדים לנסות ולהגיע לעמק השווה. לאלה אשר סבורים שישנם פתרונות בלתי מוגבלים - נכונו אכזבות. או שאירן תיענה ללחץ הבינלאומי ולסנקציות כלכליות, או שמא לא תיוותר ברירה אלא לפעול צבאית. האם ישראל לבדה צריכה ומסוגלת לעשות זאת, זו שאלה נכבדה בפני עצמה והתשובה לה אינה פשוטה. לעומת זאת, לשאלה האם, בעת הצורך, ישראל יחד עם ארה"ב ומדינות נוספות תצטרכנה לפעול צבאית יחד כי כך טוב יותר, התשובה הרבה יותר פשוטה.
