בנאומו בפני המושב המשותף של הקונגרס אמר הנשיא אובמה: "אין אנו יכולים להימנע משולחן הדיונים" בניהול מדיניות החוץ שלנו. הוא פירט קודם לכן כי "אם מדינות כמו אירן יהיו מוכנות לפתוח את אגרופיהן הקמוצים, הן תמצאנה יד מושטת מצידנו". נשיא אירן אחמדינג'אד בירך באופן זמני "שיחות המבוססות על כבוד הדדי ובאווירה הוגנת"; הרעיון המשותף, כך מעידים הם, הוא שהסכסוך של ארה"ב עם אירן נובע באופן גדול מכישלון לעשות שימוש במה שקרוי דיפלומטיה ליישוב המחלוקת. ברמיזה למדיניות הלכאורה קשוחה של ג'ורג בוש הבן, אמר אובמה כי הוא מבקש לשקם "את אותם הכבוד והשותפות שהיו לאמריקה עם העולם המוסלמי לפני 20 או 30 שנה".
באמת? לפני שלושים שנה בחודש נובמבר, חסידי האיאטולה חומייני שהוביל את המהפכה האיסלאמית, הסתערו על שגרירות ארה"ב בטהרן ולקחו את צוות העובדים כבני ערובה. הנשיא קרטר הוכיח את אירן בעדינות, אך פסל תגובה צבאית. במקום זאת בילו יועציו חודשים בטווית תוכניות הזויות לשיחוד אירן על-מנת שתשחרר את בני הערובה - בעוד הם מתכופפים לכל כיוון על-מנת לאפשר למשטר להציל את כבודו. לבסוף גבתה הרפובליקה האיסלאמית של חומייני תשלום נאה עבור תוקפנותה, והסיקה, בצדק, כי אם אמריקה תותקף היא תרד על ברכיה.
האם חשב אובמה על שנות ה-80'? באפריל 1983 בני חסותה הג'יהאדיסטים של אירן בלבנון הטיחו משאית תופת לתוך שגרירות ארה"ב בביירות; ממשל רייגן הגיב בחוסר תגובה. חודשים לאחר מכן, מעודדת מחוסר התגובה של וושינגטון, הנפיקה טהרן פקודת הרג – באמצעות שגרירה בסוריה – לבני בריתה בביירות. בבוקרו של אחד הימים הבאים, מחבל מתאבד איסלמי הפעיל מטען גדול במתחם המגורים והשינה של המארינס והרג 241 מהם.
רייגן הפיח אוויר חם אודות עמידה ללא פשרות - ומיד לאחר מכן הורה לכוחות ארה"ב להסתלק מלבנון. הג'יהאדיסטים רצו לסלק את אמריקה, הם טבחו בחיילינו, ואנו נכנענו והענקנו להם את מבוקשם. אוסמה בין לאדן, כמו הג'יהאדיסטים באירן ובמקומות אחרים, ראה בתגובותינו עדות נוספת לכך שהאידיאולוגיה שלהם המונעת על-ידי מלחמה הינה משימה ברת מימוש. וכך, כשהוא מקבל השראה מהתוקפנות האירנית, המשיך הג'יהאד האנטי אמריקני להשתולל.
אולי התכוון אובמה לימים הרגועים של שנות ה-90', כאשר הנשיא קלינטון ניסה להתעמת עם אירן? בשנת 1996 קבוצת ג'יהאדיסטים – מאומנת וממומנת על-ידי טהרן – פוצצה את מגדלי חובר בערב הסעודית, כשהיא הורגת 19 חיילים אמריקניים. הממשל של קלינטון גילה כי אירן היא שעמדה מאחורי ההתקפה, אולם וושינגטון התנערה מכל מחשבה של גמול נגד אירן, על-מנת לאפשר "השלמה" עם המשטר הרצחני הזה. בהקבלה מפחידה לימינו, אירן ביטאה את פתיחותה להתרפסותה של ארה"ב – הזדמנות בה קלינטון נאחז.
כך, קלינטון הופיע להאזין לנאום של מנהיג אירן באו"ם; הממשל גם התיר למכור חלקי מטוסים שהיו במחסור לאירן, בין שאר הממתקים. בהינתן לה הדימוי של מכובדות, אירן התחזקה בטיפוח התוקפנות האיסלאמית והחלה לקדם בלהיטות את מה שהיה אז, תוכנית גרעינית בשלבים עובריים.
המדיניות הפייסנית של אובמה מגלמת מחדש את המדיניות האסונית של העבר. אנשי המדיניות שלנו התעלמו מאופיה של אירן כאויב, ועל-ידי תיגמול תוקפנותה עם שוחד וסלחנות, הם עודדו את הטיפוס הספיראלי של ההתקפות הבאות.
לא. בוש לא היה יוצא מן הכלל במגמה זאת. לאחר אירועי ה-11 בספטמבר ממשלו הזמין את אירן – נותנת החסות המובילה לטרוריזם האיסלאמי – להצטרף לקואליציה אנטי-טרוריסטית (!). הדיבורים על ציר הרשע נזנחו במהירות, וושינגטון תמכה בתוכנית האירופאית לשחד את אירן על-מנת לעצור את תוכניתה הגרעינית. לקראת סוף אותה שנה, כבר היו דיבורים על פתיחת משרד אינטרסים אמריקני (צעד אחד לפני פתיחת שגרירות) באירן. ובאותה העת משימת המלחמה של בוש בעירק מנוגדת לדרישות הביטחון של ארה"ב ומאפשרת לאירן להצמיח ללא הפרעה את כוחה והחלטיותה.
מדיניות חדשה באמת ורציונאלית כלפי אירן תפנה את גבה אל שלושים השנה האחרונות ותתייצב פנים מול פנים מול מלחמת המתווכים של אירן נגדנו.