אין דבר
הממהר להתייבש כדמעה
בנג'מין פרנקלין
"הרי את מותרת לכל אדם."
שנתיים חלפו מאז ניצבו טלי וגדעון מול שלושה דיינים בבית הדין הרבני. גדעון נתן בידיה של טלי את שטר הגט ואמר לה את המשפט הקשה, שנפתח באותו צמד מילים שהשמיע באוזניה בשמחה גדולה ובאושר מתוק שנות אור לפני כן, הרחק מעבר לתהום השחורה שהזמן פוער לעתים בין בעל לאשתו: "הרי את מקודשת לי."
הדיינים היו עייפים, אדישים ובעיקר משועממים.
בעיניהם של גבר ואישה שהגיעו לנקודת הסיום של מרוץ המכשולים הקרוי נישואים, והנה הם חוצים את קו הגמר, קרוב לוודאי שאין טקס דרמתי יותר ממעמד הגירושים. אבל הדיינים היושבים מולם, באותם רגעים עצמם, רואים לא פעם בטקס הטעון הזה אירוע מפוהק בלבד, לחם חוקם המזומן להם פעמים אחדות ביום.
עוד זוג התגרש, אין ממה להתרגש.
טלי וגדעון - שמעתה לא היו עוד "אשתי" ו"בעלי" אלא "גרושתי" ו"גרושי" - לא החליפו מילה ביניהם כשיצאו בפנים חתומות מאולם הדיונים. גדעון, דק גזרה וגבוה, כמו דוגמן בתמונת "אחרי" של מודעת פרסומת לדיאטה, לא הפנה את עיניו לכיוונה של טלי, שבניגוד אליו הייתה מרופדת בנדיבות ולא גבוהה, כמו דוגמנית לא דוגמנית בתמונת ה"לפני" של מודעה דומה.
הגרוש הטרי צעד החוצה בנחישות. קרוב לפתח הרחיב את צעדיו ובדילוגים ארוכים יצא מהבניין. משהו בכמעט ריצה שלו יכול היה להעלות בדמיונו של מתבונן מהצד אדם היוצא משעריו של בית כלא, ריח העולם שבחוץ כבר עולה באפו והוא משתוקק לשאוף סוף סוף את אוויר החופש.
חמש עשרה שנות הנישואים לא היו שוות, אם כן, חיבוק של פרידה. גם לא לחיצת יד, ולוּ רופסת, נוגעת לא נוגעת, כדי לצאת ידי חובתו של פרוטוקול נעלם, לא כתוב. אפילו לא נענוע ראש קלוש של שלום או רטט קל של השפתיים, לא יותר מזיע כלשהו שאפשר היה - עם מאמץ רב, עם דמיון עשיר ועם הרבה אהדה - לתרגמו להמהום מנומס של שלום.
אם יקשה על אדם להבין איך כורתים אנשים כל קשר ביניהם אחרי שנים רבות של חיים בצוותא, תחת קורת גג אחת, בוודאי לא יתפוס כיצד מנתק אב את עצמו לחלוטין מילדיו.
כך עשה גדעון. הוא נעלם גם מיותם, בנו היחיד, שיום הולדתו העשירי התקרב. אולי משום שיותם התייצב לצד אמו בימים הקשים שקדמו לפרידה, ואולי משום ששנאתו של גדעון לטלי הייתה יוקדת כל כך, עד שכל מה שהיה קשור אליה, שהזכיר אותה, שנשאר אצלה, נצרב בלהט המשטמה.
גדעון לא העניק לילד חיבוק של פרידה, לא טרח לומר לו שלום, ואחרי הגירושים לא בא לראותו ולא התקשר אליו. טלי ויותם לא ידעו אפילו היכן הוא גר.
שלושה חודשים לאחר הגירושים מלאו ליותם עשר שנים. ועם יום ההולדת - סימן ראשון מגדעון: פתק מהדואר הנושא את שם בנו.
טלי, בקוקו מלופף בגומייה ירוקה, בשמלה קיצית צהובה ובסנדלי אצבע, מיהרה עם הילד הנלהב אל סניף הדואר הקרוב, שהמה קהל. חבילה ציפתה לו שם. מישהי נופפה לשלום לטלי, מישהו קרא בשמו של יותם, אך טלי לא השיבה נפנוף וגם יותם לא ענה. כל מעייניו היו נתונים בחבילה.
בידיים רועדות פתח אותה. בתוך קופסת קרטון גדולה הייתה מונחת סנונית ססגונית, עשויה ממשי אדום בוהק, שנראתה כציפור חיה ונושמת. כפתור קטן שבלט מבטנה עורר ניחוש כי ברגע שילחצו עליו תנענע הציפור את כנפיה, תתעופף ותצייץ.
יותם בחן את החבילה מכל צדדיה ולפתע שם לב, שעל דופן הקופסה הייתה מודבקת מעטפה. שמו התנוסס עליה, ובאלכסון, בין שני קווים, שורטט בהבלטה: אישי.
מרגע זה לא זכתה הציפור המרהיבה אפילו למבט שני. הילד, במכנסיו הירוקים הקצרים ובטישרט תפוזית, התיישב על הרצפה, התנפל על המעטפה וקרע אותה במהירות, שולף את המכתב שהיה טמון בה. הוא הגביה מבט חטוף אל אמו, וטלי מיהרה לסגת צעדים אחדים לאחור כאומרת: לא אפריע לך, ילד, להתייחד עם אביך.
"ילד יקר ואהוב," נכתב על נייר צהוב, "אני מאחל לך מזל טוב ליום הולדתך. אני יודע שאתה אוהב מאוד בעלי חיים. לא שכחתי אותך. יגיע הזמן ואסביר לך הכל. יום אחד תבין ואני מקווה שתסלח לי, כי אני אוהב אותך. אבא."
אבל סנונית אחת לא בישרה את בואו של אביו. ומפעם לפעם, כשטלי התבוננה בו בעת ששיחק בציפור ולחץ שוב ושוב על כפתור ההפעלה, וכשכל נפנוף כנפיים עורר בו התלהבות כאילו חזה בו לראשונה, נדמה היה לה כי אצבעותיו הקטנות של יותם מוחות רסיסי דמעות מזוויות עיניו הירקרקות.
ימים חלפו, ומכתב עם שמו של יותם הגיע בדואר, וחודש לאחר מכן התייצב בדלת שליח ובידיו קופסה קשורה בסרט צבעוני מבריק. כעבור חודשים אחדים שוב התקבל פתק מהדואר, ולכל חבילה צורף מכתב מהאב. אושר גדול בן כמה רגעים לילד שלבו הומה געגועים.
וכך במשך שנה ועוד שנה, וגשר חד סטרי של מכתבים נמתח בין גדעון לבנו. כל מכתב, על גבי נייר צהוב, נפתח באהבה והסתיים באהבה, ובתווך - ערפל של מילים:
"יום אחד תבין, ילד יקר," "סבלנות, ילד אהוב," "הזמן עובר מהר ובסוף הכל יסתדר, ילד נפלא."
בצהרי אחד הימים נשמע צלצול בדלת. יותם זינק לפתוח אותה כפי שעשה מאז שאביו נעלם מחייו, אבל בפתח עמדו שני נערים, בידם פנקס קבלות לאיסוף תרומות למען מוסד לילדים יתומים.
"לא כל אחד זוכה לגדול במחיצת שני הורים," נכתב בעלון ההסבר שמסר ליותם אחד המתרימים, "ויש מי שחי במוסד הדואג לו..."
"אמא ישנה," התנצל יותם ומיד הוסיף, "אבל בעצם חכו רגע, אל תלכו."
הוא ניגש אל פינת החדר ופתח את התיק של טלי להוציא ממנו שטר כסף. היא בטח לא תכעס שלקחתי בלי רשות כדי לתרום למוסד כזה, חשב. היא בטח תבין למה אני מרגיש צורך לעזור לילדים שאין להם הורים.
בתוך התיק, בין השטרות והמטבעות, משקפי השמש, הממחטות, השפתון וצרור המפתחות, הבחין בדף מקופל של נייר צהוב. הוא פרשׂ אותו: מכתב מאביו. המכתב פותח במילים המוכרות, "ילד יקר ואהוב," ומסתיים בשורה הקבועה, "יום אחד תבין."
כעס מהול בתדהמה תסס בו. המחשבה כי אמו מעלימה ממנו מכתבים ומתנות מאביו, ודאי כדי לטפח בו כעס כלפי האב הנוטש, הייתה מכרסמת ומציקה. כך מוכנה אמא לעשות לי? אבל מבוכה ובושה הציפו אותו ונעלו את לשונו.
כעבור יומיים שלושה הגיעה בדואר מעטפה עם שמו של יותם, ובה המכתב שראה בתיק של אמו. הרגשות הקשים נרגעו, ובהיסוס קל, שלא עצר בעדו, הוא נכנס למטבח. טלי שתתה קפה והציצה בעיתון בלי עניין רב.
"למה עשית את זה?" שאל את אמו.
"למה עשיתי מה?"
הוא השפיל את עיניו אל המכתב שבידו. טלי הביטה בו, ומבעד לדמעות שהציפו את עיניה שמעה אותו ממלמל:
"תודה."
