במסגרת ביקורי הסרטים שלי, תוך חוסר זמן לברור את הסרט השבועי עקב הנסיבות, חזיתי בסרט המדובר "נער קריאה", שיישכח כנראה במהרה מזיכרוני, וכך ראוי שיהיה.
לשאלה השגרתית "האם נהנית מהסרט?" - איני מאתר שום סוג של הנאה, אלא מעט - היפוכה של הנאה, והרבה שעמום, במיוחד לקראת הסוף המתמשך ללא צורך.
הבמאי ניסה וגם הצליח ליצור בקרב הצופים הזדהות ויחס חיובי כלפי עבריינית פושעת "סימפאטית", שקיימה יחסי מין אסורים עם קטין - דבר שפגע בבחרותו והשפיע על המשך חייו - ולא לטובה, ולאחר מכן התברר כי היא גם רצחה נשים יהודיות בתקופת השואה, באמתלה שחוקה כי כך צוותה.
תחילה עסקה במיון ובמשלוח נשים לתאי הגזים ולאחר מכן "רק" נמנעה מלפתוח את הדלתות של הכנסייה הבוערת באש ושורפת את הנשים שנותרו בתוכה - כל זאת כדי לשמור על הסדר הציבורי, הרי בעבור זה שכרו את שירותיה ועל כך משלמים לה משכורת.
עוד רואים בסרט, כיצד נשים גרמניות שותפות לרצח - שגם הן עסקו במיון ובשריפת גופות - מקבלות עונש סמלי של כשלוש שנות מאסר (נושא מעוות נוסף הכלול בסרט) ואילו הגיבורה, המתוכנתת לעשות סדר - מאסר עולם, בעקבות מנהיגותה (לכאורה), שם בתופת.
בדרך הקולנוע, יוצרי הסרט מתווים כיוון בלתי מוסרי בעליל של סלחנות לרצח עם - סלחנות-מה המגובה והנוצרת באמצעים אטרקטיביים של סקס עם קטין, מראות גוף וניאוף, אסתטיקה אנושית, ועדיין הצופה מצופה לקבל בהבנה את האקט של נעילת דלתות מאחורי יהודיות העולות באש בשם מילוי הפקודות, בשם קיום ההוראות, בשם צייתנות לסדר ולחוק, בשם הדרך להתפרנס ולקבל משכורת חודשית כשומרת במפעל-רצח עם, בשם הנאלח של הנאציזם הנראה בסרט כמובן מאליו.
מדובר בסרט קולנוע רווי עיוותים - מוסריים, משפטיים, סקסיים, והכל מעורבב במלאכת רמייה בה הצופה עלול להילכד. מדובר בסרט שכאמור, יישכח.
אולי 10 בסולם אוסקר, אבל אפס בסולם המוסר.