ישראל שרדה עד עכשיו בגבורה שכנגד הטבע במשך 60 שנים סוערות, בים רותח של שנאה, ליבוי והסתה רצחנית. לאחר אלפי שנות גלות צברנו כוח ראוי להערכה למרות שהיינו ונותרנו מעטים מאוד מול רבים מאוד, אך אין הדבר אומר שכושר השרידות העצום שהפגינה ישראל והמשך שגשוגה הוא דבר מובן מאליו שיימשך באין מפריע, נהפוך הוא, מולנו אויב בריון שנעשה עיקש, נחוש ובעל כוח יותר ויותר, עלינו לעשות בדחיפות כל שלאל ידינו לעשות. הכל.
לתת בימים אלו למדינת ישראל להמשיך להתבוסס בחידלון ולכפות עליה ממשלת ימין צרה שתקרטע על בלימה עד להתפרקותה שתקרה ברגע שמישהו יחליט שבא לו לזוז צעד כלשהו לאיזה כיוון שהוא, זהו מעשה חסר אחריות שיעלה לישראל ביוקר. זה יהיה מחיר יקר הרבה יותר מהמנדטים שאולי כמה מפלגות חוששות שיפסידו אם יישבו בקואליציה. זו האמת. די לקלישאה שהעם בחר ימין! העם לא בחר בימין הצר, צר האופקים, גם לא בשמאל הצר. איחוד לאומי ומרצ קיבלו כמעט אותו מספר זעום של מנדטים, העם בחר ימין-מרכז-שמאל שפוי וחזק מספיק, שאולי, לראשונה זה זמן רב, יכול להוביל את המדינה להסכמה לאומית.
נדמה שעיקר המריבה בין שלושת או ארבעת הגדולות הינה מריבה אישיותית, ביבי קרוב ללבני הרבה יותר משנדמה לו, והיה שש לא ליפול קורבן לימין הצר, ולבני רחוקה מביבי הרבה פחות משנדמה לה, ואף בחלומותיה הגרועים לא הייתה אמורה לאחל כאזרחית למדינה הזו סיוט של ממשלת ימין צרה כשהחלופה מצויה בידיים שלה. ניתן והכרחי לשאוף לפיתרון.
קדימה למשאל עם
המתכון לממשלה כזאת יכול להיות הסכמה לתביעה אחת שיכולה וצריכה להיות מקובלת על כל המפלגות, אם אכן רצונן לחתור קדימה ולא לדשדש כבשנים קודמות ורבות, הממשלה שתקום תתחייב שעד מועד מסוים מיום הקמתה היא תגבש משאל עם, שבו, בפעם הראשונה תהיה לעם הזכות לבחור לא רק את מנהיגיו, את הפרסונאל המתנהל, הפוליטיקאי, הפעם תהיה לעם הזכות לנהל את חייו, לבחור איזה סוג חיים בא לו, מתוך ידיעה שיצטרך אחר כך לעמוד בתשלום המחיר של החלטתו.
המשאל יכול לכלול כמה הצעות לסיום הסכסוך או הסכסוכים השונים, או לדרך לסיום הסכסוך. עליו לכלול את המצע הלוחמני ביותר והחיוני ביותר, יבוא העם ויבחר בעין פקוחה את גורלו. ככל שמספר המפלגות שישתתפו בניסוחו של משאל עם כזה יגדל, ישתפרו סיכוייו להתבצע, אם ייכללו במשאל הצעותיהן של המפלגות הקיצוניות, מבל"ד ועד איחוד לאומי, תתקבל הגושפנקה שתחייב את כולם לציית להצעה שתיבחר. אז תועמד אחריותן של קבוצות סקטוריאליות למבחן, האם יקבלו את גזר הדין הדמוקרטי.
כלל המצעים יפורסמו יחדיו בציבור טרום המשאל, כל מצע שיוצע לבחירה יכלול תתי סעיפים רבים שינוסחו בצורה בהירה. על כל נושא מרכזי שיתעוררו בו חילוקי דעות פוליטיים יופיעו במקביל, בכל המצעים, סעיפים המתייחסים לאותו נושא, כאשר כל מפלגה תציג בהם את פתרונה. כל מצע יכול לכלול סעיף זהה למצע אחר בנושא אחד ושונה מאיתו בנושאים אחרים.
ניתן לשער שקדימה למשל תוכל להסכים עם ליברמן על כמה סעיפים, ושביבי יוכל להסכים עם ברק על כמה סעיפים, וכן כל מיני שילובים פוליטיים אחרים. סעיף שיזכה לתמיכה הגדולה ביותר, וזכה במעל ל40% או ל-50% מקולות הישראלים, יהיה סעיף שייבחר מבין המצעים. מנגד, סעיף שנכלל במצע שזכה להכי הרבה אחוזי תמיכה, אך לא צבר את אחוזי התמיכה הנדרשים שיכל לצבור מהמצעים האחרים שהוצעו, ייפסל.
כך למשל סעיף שיגדיר את ישראל כמדינה דמוקרטית לעם היהודי יזכה לתמיכה רחבה, שכן הוא יופיע מן הסתם במספר רב של מצעים כך שהוא ישאב אחוזי תמיכה רבים שיצטברו מכל המפלגות, כך הדין לגבי שאר הסעיפים.
לא לנצח נאכל חרב
יש להניח כי הפתרונות הקיצוניים ביותר, הסקטוריאליים ביותר, מימין ומשמאל, יזכו לאחוזי תמיכה נמוכים ביותר. או אז העם יאמר את דברו בקול צלול, ככל הנראה הוא יבעט את המדיניות של האיחוד הלאומי ודומיו על הסף, או בשאיפות התיאוקרטיות של החרדים והערבים. מנגד, סביר שעם חפץ-חיים יבעט לכל הרוחות גם את ההססנות, הרופסות, השחיתות וניוון שרירי המוח. עם שואף חיים, לא יירתע מלהקריב לא רק עבור השלום אלא אף עבור המלחמה כשהיא הכרחית. פציפיזם והלקאה עצמית לא יוכלו לצמוח בחממה מזרח תיכונית.
מעניין כעת מי תהיה המפלגה הנבונה הראשונה שתעלה דרישה שכזו, תנאי מחייב ומספיק כזה שיבשר לנו האזרחים, כי הנה הולכים אל שנות ההכרעה, לא לנצח נאכל חרב, ומנגד, לנצח לא נרצה שתקוים בנו קללתו של ישמעאל - על חרבך תחיה!
