המבחן הקשה של ביהמ"ש בפרשת קצב

נתחיל בהרהור כפירה: כדי לשפר את הסיכוי להרשיע את משה קצב באונס - זקוק בית המשפט לרוח גב מצד התקשורת, וכן מצד שדולות הנשים למיניהן. בהקשר זה אין מתאים מלאזכר את דבריו של השופט המחוזי שלי טימן, שסמוך לאחר פרישתו מכס השיפוט סיפר לעיתון הארץ כך: "פעם אמרתי לשופט בהרכב שאני רואה בעייתיות בראיות בתיק. אפילו לא דיברתי על זיכוי, והוא אמר לי, 'אתה יודע מה יעשו לנו פה אם נזכה?" ומוסיף השופט טימן במקום אחר באותו ריאיון: "המצב הזה בולט במיוחד בעבירות מין. זה קורה בעקבות לחץ חברתי, תקשורתי, של שדולות הנשים" ובשולי ההרהור הזה: העובדה שפרקליטות המדינה החליטה להגיש את כתב האישום - לא לבית המשפט המחוזי בירושלים, אלא בתל אביב דווקא - עובדה זו מעוררת תהייה בדבר המניע של הפרקליטות שעמד מאחורי הצעד הזה, שמא הלחץ החברתי והתקשורתי של שדולות הנשים על השופטים יעיל יותר ב"מדינת תל אביב". ועתה לגוף העניין: כתב האישום שהוגש נגד קצב מסגיר באופן גלוי את הבעייתיות האופפת את אישומי האונס המיוחסים לנשיא לשעבר. שכן, על פניו של כתב האישום בולטת התנגשות חזיתית של ממש בין הטענות להתרחשות מעשי האונס לבין הנסיבות האופפות את המעשים הללו. במה דברים אמורים: הנשיא לשעבר מואשם בכך שבשנת 98, עת שכיהן כשר התיירות - בשני מועדים שונים - בהפרש של כחודשיים זה מזה - הוא ביצע שני מעשי אונס ב-א' ממשרד התיירות. יצויין שבמועדים הנ"ל חל עדיין החוק המחייב את התביעה להוכיח שני אלמנטים מצטברים כדי להרשיע באונס, ולענייננו: על התביעה להוכיח העדר הסכמה מצד הנאנסת וכן שימוש בכוח מצד הנאשם. ביוני 2001 שונה החוק והקל על הוכחת האונס בכך שכדי להוכיח אונס די להראות העדר הסכמה בלבד - אף אם לא היה שימוש בכוח (אנקדוטה: ח"כ ניסים זאב משס היה היחיד שהתנגד להקלה הזו - בנימוק שיהיה בכך לעודד נשים נשואות להתלונן נגד בעליהן על כך שהם אנסו אותן...). כתב האישום נגד קצב מתאר, אם כן, שני מעשי אונס שהוא ביצע ב-א' ללא הסכמתה, וזאת - תוך כדי הפעלת כוח נגדה כדי להתגבר על התנגדותה. אלא שבאותו כתב אישום עצמו מתנוססות עובדות, שיש בהן, לכאורה, להקשות על טענות האונס המתוארות בכתב האישום. הנה מה שמסופר בכתב האישום על שהתרחש בעקבות האינוס הראשון: "בעקבות אירוע זה, בשל הסיבות המנויות בסעיף 8 לעיל, נמנעה המתלוננת מלהתעמת עם הנאשם ולהטיח בפניו את התנגדותה והסתייגותה ממעשיו ומהתנהלותו כלפיה. מאותן סיבות, שבה המתלוננת למחרת היום לעבודתה, בניסיון להמשיך בשגרת העבודה באורח ענייני, בתקווה שהצליחה להציב גבולות בפני הנאשם ולהבהיר לו את התנגדותה לקיים עמו יחסי מין" והנה מה שמסופר בכתב האישום על שארע כעבור חדשיים בעקבות האינוס השני: "גם בעקבות אירוע זה, נמנעה המתלוננת מעימות חזיתי עם הנאשם, בשל אותה מצוקה בה נמצאה החל מראשית עבודתה עם הנאשם כמפורט לעיל, וביקשה שלא לחדד את המשמעות הקשה של אופי הקשרים המיניים שכפה עליה, ומאידך, להמשיך בעבודתה הסדירה מבלי להביא את יחסיה עם הנאשם למשבר שחששה כי יביא גם לפיטוריה" אנו רואים, איפוא, שכתב האישום מפנה לסעיף 8 - שם מתוארות הסיבות שבשלהן - למרות שני מעשי האונס הכוחניים - נהגה א' כפי שנהגה וחזרה לעבודה כאילו דבר לא ארע. סעיף 8 בכתב האישום מבהיר, אם כן, כי: "התנגדותה של המתלוננת למעשיו של הנאשם הייתה ברורה לו. עם זאת היא בוטאה, כאמור, במתינות ושלא באופן בוטה. זאת, הן בשל יראת הכבוד שרחשה לנאשם, למעמדו הרם וליחסי המרות ששררו ביניהם; הן בשל המבוכה שחשה אל מול מעשי הנאשם, כמו גם בשל חוסר רצונה לגרום מבוכה לנאשם עצמו; הן בשל רצונה ומאמציה להימנע מלחבל ביחסי העבודה עם הנאשם, או אף להעיב עליהם; והן מתוך מגמה ורצון להבטיח כי יישמר לה מקום עבודתה שזה מקרוב החלה למלא, וכן מעמדה המיוחד כמקורבת לנאשם". ולא מיותר להביא כאן גם את סעיף 7 בכתב האישום: "למרות השתדלויותיה של המתלוננת לחמוק מהקשרים בעלי האופי המיני עם הנאשם, כפי שהוביל אותם הנאשם כמתואר לעיל, בחלק מן המקרים הללו שניזומו על ידו, סבלה המתלוננת באורח מוגבל את המציאות שנכפתה עליה, והגם שביטאה אי רצון לשתף פעולה עם הנאשם, נמנעה מלבלום את חלקם של מעשי המין הטורדניים שנקט כלפיה" עינינו הרואות: המתלוננת לא בלמה חלק ממעשי המין שבוצעו כלפיה. ועל כל אלה יש להוסיף שבידי קצב מצוי לכאורה מכתב חיבה - אם לא אהבה ממש - שנשלח אליו מאת א' לאחר שזו כבר לא עבדה אצלו ולא הייתה נתונה למרותו (המכתב הוקרא על-ידי קצב בנאומו האחרון בן שלוש השעות בשבוע שעבר). ובכן, מה יעשה בית המשפט עם התינוק הזה שהונח לפיתחו? האם בית המשפט יתעלם מהעמדות הקודמות שהביעה הפרקליטות עצמה בבג"צ - שעה שביקשה להצדיק את עסקת הטיעון עם קצב? האם בית המשפט ייאמץ כאן את הגישה החודרת מבעד לשכבות ההדחקה וההכחשה העצמית שעטפו וגוננו על נפשה של א', ויגיע למסקנה כי למרות שהנסיבות החיצוניות האופפות את שני הארועים המיניים פועלות לכאורה נגד גירסת האונס של א' - קצב בכל זאת אנס אותה? אנחנו רק בתחילת הדרך.