אני מתנגדת חריפה לתוכנית ויסקונסין. אני מתנגדת חריפה לתוכנית משום שתוכנית זו משתיתה את עצמה על הטלת אימה באזרחים מוחלשים, חולים ועניים. התוכנית מושתתת בעיקרה על ציות גחמתי ושרירותי ל"יועצים" (שם מכובס שניתן למקבלי שכר גבוה מטעם תוכנית ויסקונסין ששונתה בשמה כיום ל"אורות בתעסוקה", אם כי בתוכנה, פחות), אנשים אשר תפקידם לאיים על אנשים מוחלשים, או בעלי מוגבלויות תפקודיות או רפואיות בשלילת הקיצבה, לפי שיקול דעתם, שם מכובס ל'לפי גחמתם השרירותית'.
בכדי שאותם אנשי 'מטעם' תוכנית ויסקונסין (או "אורות לתעסוקה", בשמה המכובס) ירגישו חשובים, ניתן להם תפקיד מדומה אותו הם מקיימים (בעיני עצמם) ב"הצלחה" רבה: הם "מביאים את האור", "מגלים את אמריקה" ומחנכים מחדש אנשים אשר מצויים בתחתית סולם ההזדמנויות בשוק עבודה לא סימפטי, אשר לרוב אינו זמין לבעלי מוגבלויות רפואיות, ערבים, חרדים, אימהות חד-הוריות וגם דו-הוריות, אנשים מבוגרים מדי לטעמו של שוק התעסוקה (לדוגמא, אנשים שהסיפרה הראשונה בגילם היא 4 ומעלה).
ה"יועצים" של תוכנית ויסקונסין, או בשמה החדש, המכובס, "אורות בתעסוקה", משחקים ב"כאילו" וב"נדמה לי".
כמו סופרמן אשר בחליפת הסופרמן שלו מחלץ את העולם מפגעיו, גם הם מעסיקים את עצמם בלדמיין כי הם מצילים את העולם (או את נערי האוצר, שזה חלק אחד בעולם) מ"אוייב מר ואכזר" - "עצלנותם" וה"פרזיטיות" של העניים. לא משנה ששוק העבודה דוחה באופן שיטתי את מי שעברו את גיל ה-40 (ואם מדובר במשרות של מלצרות או שירות לקוחות, גם את מי שעברו את גיל ה-30), את מי שאינו נראה כמו המתמודדים מה'הישרדות' או קרוב לכך, את מי שיש לו ילדים לטפל בהם, את מי שאינו משכיל דיו או ערבי (תשאלו את ליברמן מדוע, הוא הרי "מבין ערבית"), לא משנה ש
"זה שוק העבודה, טמבל", יועצי ויסקונסין, כמו סופרמן שמציל את העולם מן הרעות החולות שלו במעוף סופרמני נונשלנטי בבגד אדום כחול צמוד פורימי, גם הם מצילים את העולם (או את נערי האוצר) מן ה"פרזיטים" שלו.
אבל ישנה בעיה קטנה, אין באמת פרזיטים. ישנם אנשים שמוכנים לעבוד, אך נתקלים בקיר אטום אשר חושב שישנם אנשים שאינם ראויים לעבוד (אם עברו את גיל 40, למשל), או שאינם מוכנים לעבוד בתנאים משפילים או בשכר שהוא פחות ממינימום, או מבקשים כי שעות עבודתם יתאימו לשעות שבהם מתנהלים חייהם (להביא ילד לגן, וכדומה).
היות שלא ב"פרזיטיות" עסקינן, אלא בתנאים אובייקטיביים אשר שר תמ"ת ראוי היה מתקנם (לדוגמא: על-ידי התקנת תקנות אשר מחמירות את אכיפת חוקי העבודה או אוסרות ביתר שאת אפליה מטעמי גיל), אך נערי ויסקונסין זקוקים להמציא את ה"פרזיטיות" יש מאין בכדי לחוש שהם מועילים לחברה (מצילים אותה מפני הטפילים אשר "באים עליה לכלותה") - בהמון מקרים כפי שעולה מן העדויות אשר הובאו בפני העמותות השונות, מתייחסים לאנשים אשר אינם מסוגלים לעבוד מפאת מצב בריאותי או משפחתי - כאל פרזיטים.
נערי ויסקונסין הרי צריכים לחוש שהם מצילים את העולם, ומביאים לו "אור" חדש של דת עבודה קדושה, תוך שבתחושת קדושה הם "מחנכים" את ההמונים הפרזיטים ל"משטר עבודה".
תחושת השליחות של הצלת העולם מה"פרזיטיות" אשר מחשבת לאיים על התיאוריות של נערי האוצר לא תיתן לעובדות לבלבל אותם. עד כדי כך שגם אנשים אשר עובדים במשרה חלקית בלבד, וזאת עקב הביקוש העלוב בשוק למשרות בהיקף מלא, "חונכו" מחדש בידי נערי ויסקונסין ל"הרגלי עבודה", למרות שכאלו יש להם, כבר שנים, נדרש רק שוק עבודה שבמסגרתו יוכלו להגדיל את היקף משרתם.
עצם העובדה שמרבית החניכים בכפייה של תוכנית ויסקונסין כבר עובדים (רק במשרה חלקית) לא תחבל בתחושת ה"שליחות" של פקידוני ויסקונסין. הם ילמדו אותם "הרגלי עבודה" מה הם, תוך איום מענג (את המאיים) בשלילת קיצבה, על ימין ועל שמאל, רק בשביל לחוש שהם לוחמים בכוחות הרשע, ממש כמו האל הזועם בנצרות אשר נלחם ממרום ישיבתו במרומים ב"שבעת החטאים" של הנצרות (שכוללים בין היתר זללנות, גרגרנות ועצלנות, שזה החטא האהוב על פקידוני ויסקונסין).
כפי שאמחיש בהמשך, העדויות שהובאו בפני הארגונים הציגו אנשים שרוצים לעבוד, אך מבקשים עבודות אשר תתאמנה למגבלותיהם ולמצבם המשפחתי.
לעיתים, כפי שהומחש מעדויות המשתתפים אשר הובאו בכינוס אשר קוים (יום א', 1.3.09), הצורך של פקידי ויסקונסין "לחנך מחדש" היה כה עז עד שהוא הביא אותם להניא אישה להתפטר ממקום עבודה שבו עבדה כשנה ומחצה, רק בכדי "לחנך" אותה להשתלב בעבודה (שלא צלחה יפה, מה שהותיר את אותה אישה, בת 51 וחצי, קירחת משני הצדדים, היות שאת עבודתה הראשונה איבדה, ועבודתה השנייה לא צלחה). במקרה אחר, הצורך "לחנך" להרגלים היה כה עז עד שאילצו איש צעיר שיש לו משרה חלקית בתחום מכירת מוצרי חשמל, להשתתף בקורס אשר התנגש בשעות העבודה שלו. למה? עולם ישן (מה שהיה לאותם אנשים עד כה) "עד היסוד נחריבה", עולם חדש (מבית היוצר של "אורות התעסוקה" עם רוח גבית של נערי האוצר) תחתיו נבנה.
בגן הילדים, פלסטלינה ללישה היא משחק פופולרי מאוד. יש משהו כיפי בלעצב חומר בעצמך, בצורות שאתה בוחר בהן, תוך שהחומר סר למרותך. אולי זו הסיבה שאנשי ויסקונסין כל כך אוהבים "לחנך" אנשים ל"הרגלי עבודה", והם לא יתנו לעובדות לבלבל אותם (מרבית האנשים עובדים, רק בשכר זעום ובמשרה חלקית). אולי זה מרגיש כמו הייגנס מ"גבירתי הנאווה" ("פיגמליון" בגירסה האנגלית) אשר אסף את מוכרת הפרחים העילגת והמלוכלת אל ביתו, ועשה ממנה "גברת".
אולי גם נערי ויסקונסין מחזיקים בפנטזיית "גברתי הנאווה" שכזו? ליטול "פרזיטים" ולהפכם לאנשים ששרים בזמן עבודתם, תוך שהם מביטים אל השקיעה בזמן שהם מנקים קניונים ובתי חולים? (אלו הן העבודות אליהם נשלחו האנשים, הכשרה מקצועית זה קצת יקר).
אולי נערי ויסקונסין ופקידוני האוצר (אוף, סליחה, פקידוני ויסקונסין ונערי האוצר) רוצים לשחק אותה 'פיגמליון' דה-לה-שמעטא...
מדוע אני נגד התוכנית? התוכנית מניחה כי אנשים שאינם עובדים - הם "עצלנים", תוך שהתרופה לכך היא "חינוכם מחדש" וכלי החינוך המועדף הינו 'זריעת פחד', היינו, שלילת קיצבה על כל צעד ושעל.
אנשים נכפים לעבוד בכל עבודה אשר מוצעת להם, כאשר הערך המרכזי שמשודר להם שעליהם להפנים הוא ה"צייתנות". אם לא יצייתו לפקידוני ויסקונסין יישלל מקור מחייתם, או במילים אחרות הם יסבלו קור (מכיוון שלא יהא להם מהיכן לשלם את חשבון החשמל), רעב (אוכל עולה כסף, למי שלא שם לב עד עכשיו, לדוגמא משום שהוא אוכל ארוחות צהריים של דוגמיות גורמה בסכומים של 100 שקל ומעלה לארוחה (תוך סגירת 7-6 עסקות תוך כדי, לפי המדריך ל"איש העסקים המוצלח"), ואפילו לא טורח לקרוא את פירוט כרטיס האשראי שלו בסוף החודש כי "זה קטן עליו" הסכומים האלו), אי-נוחות והשפלה (ניתוק מים זה משהו שמתרחש זמן קצר לאחר שכסף לא נכנס לחשבון חודשיים לערך) וכדומה.
התוכנית הזו עומדת להתפרש על פני כל הארץ ולהחליף את שירות התעסוקה. עברו הימים שבהם אדם היה נכנס למקום עבודה בגיל 25, ומסיימו במסיבת פרישה של אורנג'דות ובורקסים וצ'פחות ידידותיות של החברים מזה 40 שנה למקום העבודה, בגיל 65. שוק העבודה המודרני מחייב החלפה תדירה של מקומות עבודה, בשל תנודות השוק, וכל אדם, משכיל ומוכשר ככל שיהיה, בעל רזומה של פלטינה או זהב, עלול למצוא את עצמו מספר חודשים מחוץ לשוק העבודה, אחת ל... זאת ועוד. בעצם ימים אלו השכלה אקדמית אינה מבטיחה "שכר בשמים". יותר ויותר בעלי מקצועות חופשיים, ש"קרעו לעצמם את הצורה" בארבע שנות לימודים במוסד אקדמי (שבע, במקרה של רופאים), מרוויחים שכר אשר נושק למינימום. כלומר, אם תוכנית ויסקונסין (או בשם החדש שהמציאו לה, "אורות בתעסוקה") תורחב לכל הארץ היא תיגע אלי, אליך, אלינו, אל השכן, אל ההורים שלנו, אל האחים שלנו, אל פקיד הבנק שלנו, אל המורה של הבן שלנו, אל עורך הדין שסידר לנו את החוזה על הדירה, אל הקבלן שלנו, אל איש המכירות שמוכר לנו את עיתון 'הארץ' שמגיע לפתח ביתנו בבוקר, אל איש המכירות שמכר לנו את הפלאפון שברשותנו, אל טכנאי המחשבים שלנו, לכולנו.
התוכנית הזו הולכת להפוך את כולנו לאנשים אשר חיים בפחד וחייבים בציות. נכון שמשטר הפחד לכאורה יהא רלוונטי אך ורק לתקופות של "בין העבודות" כאשר לפי חוק נהיה מחויבים להתייצב בתוכנית. אלא שבחיים זה לא עובד כך. כאשר אדם מופחד ומאוים במקום עבודתו, כאשר הוא מוענש על "אי-ציות", תחושת הכפיפות, המוכפפות וההשפלה שהוא חווה, תלווה אותו בשאר האינטרקציות שלו עם העולם החיצון (למשל ביחסיו עם החברה, עם הרשויות וכדומה) - מה שייצור אדם פאסיבי.
כאשר אדם עובד במקום עבודה ויודע כי במידה שיפוטר ייכפף לגחמות של פקידי ויסקונסין (או לחרפת רעב, אם לא יקפוץ וירקוד לפי גחמותיהם של פקידוני ויסקונסין) - הרי שלמעביד יקום כוח בלתי סביר כלפיו. המעביד יוכל לומר לו (באופן תיאורטי) משהו כמו: נגב את האסלה שבה השתמשתי כרגע. העובד יוכל להשיב: אבל כמדומני שנשכרתי לתכנת בשפת C++, והמעביד יפלוט מזווית פיו את המילים "וי-ס-ק-..." ולפני שיסיים את המשפט העובד יבין את הרמז, ויבצע כל גחמה של המעביד.
הקצנתי את הדוגמא במתכוון, משום שרק הקצנות יכולות להמחיש את הסיכון שבסיטואציה מסוימת, אשר כאשר אתה נחשף לה ב'שיטת הצפרדע', אינה נתפסת כהרת אסון. מהי 'שיטת הצפרדע'? אם תשים צפרדע במים רותחים היא תקפוץ החוצה, אך אם תשים אותה במים פושרים ותרתיח אותה אט אט היא תישאר שם למותה. כל שרציתי לומר הוא שכאשר אדם יידע שפיטורין ממקום עבודה פירושם היזרקות אל גוב האריות של תוכנית ויסקונסין, כוח המיקוח שלו אל מול המעביד יהא אפסי.
במדינה דמוקרטית, ככל שאנשים נושאים בקרבם את חיידקי הביקורת הבריאה, את חוש האסרטיביות והאקטיביות ביחסם עם הרשות השלטונית, כך הדמוקרטיה (המהותית, לא זו של ההצבעה אחת לארבע שנים) משתמרת ומתפתחת. דיני המשפט המנהלי לדוגמא התפתחו אך ורק הודות לאזרחים אשר חשו כי "משהו פגום בפעולת השלטון" ועתרו לבג"צ כנגד כך.
תוכנית ויסקונסין אשר הפרקטיקות שלה הופכת אנשים לפסיבים ולצייתנים, מחבלת ביסוד המוסד החשוב ביותר של הדמוקרטיה - אנשים חושבים, ביקורתיים ואסרטיביים.
אינני רוצה לחיות במדינה שבה חלק ניכר מן האוכלוסיה בחלק ניכר מחייהם - שבויים בגחמות של פקידי ויסקונסין ומפתחים כתוצאה מכך אישיות פסיבית, רופסת, תוך שגרזן האיום בקצבאות גודע את חוש הביקורת שלהם.
אני רוצה לחיות בחברה דמוקרטית חיה, תוססת ודינאמית אשר בה לאנשים חוש ביקורת בריא, כזה אשר היווה את המסד האישיותי של מייסדי ופעילי "אומץ" או ארגונים חברתיים ופוליטיים אחרים. אני רוצה לחיות בחברה שבה אנשים יחיו בקומה זקופה, ולא בתחושת פחד מפני הסמכות ומפני שלילת הקיצבה, במידה שהם זכאים לה.
אני סבורה שהרחבת תוכנית ויסקונסין כלפי המדינה כולה תיצור דור של אנשים פחדנים, פאסיביים, אשר מפחדים להרים את ראשם (נכון שהתוכנית "מדרבנת" אנשים לנהוג בפסיביות רק ביחסם אל מול פקידוני ויסקונסין, אך מצב התודעה שבו אדם שרוי הולך איתו הלאה לאינטרקציות האחרות שלו), ותפגע במידת הדמוקרטיות של מדינת ישראל.
איני רוצה לקנות בקניונים אשר המנקים בהם אינם אלא שבויים של תוכנית ויסקונסין. הייתי רוצה להסתובב בקניונים שבהם המנקים מנקים את הקניון משום שהם מקבלים שכר מתגמל ותנאים סוציאליים. לא הייתי רוצה ללכת ברחוב שמטאטא אותו אדם עם בעיות פרקים או גב אשר אולץ באיומי שלילת קיצבה לטאטא אותו. רחוב שבו אדם אחד אינו חופשי, אינו רחוב חופשי. חברה אשר בה חלק מן האנשים אינם חופשיים, אינה חברה חופשית.
