הרשני להעיר על פסקה במאמרו של אפרים יעיר "חזק ואמץ כי אתה תנחל", המגלה לפי דעתי מבוכה מחשבתית ובלבול מוסרי המחייבים תגובה.
הכוונה לאותו חלק מדיונו המסתכם במילים: "כל האזהרות וההנחות אשר יסודם
בהתחשבות בזולת הן מבוססות
על ההדדיות".
האומנם?
האם התחשבותנו בגר, ביתום ובאלמנה מבוססת על הדדיות? והרי, מטבע הדברים, בינינו לבין החלש לא תיתכן הדדיות. האם כל עקרונותינו המוסריים בטלים ומבוטלים במגעינו עם שבטים שאינם מכירים בהם; לפחות לא בצורה שבה מבינים אנו אותם? בדרך זו אפשר, כמובן, למצוא צידוק לכל מעשי הזוועה שבוצעו על-ידי אירופים ביבשות האמריקנית והאפריקנית. בשעתו, היה צידוק כזה מקובל למדי. הטענה הייתה שסוף־סוף הילידים אינם נוצרים. אין לצפות מהם להתנהגות נוצרית אלא להתנהגות ברברית. לפיכך, אין צורך להתחשב בהם. יש אולי שתי סיבות שטענה כזאת עלולה להתקבל על הדעת במבט ראשון:
א. יש, אמנם, סוג חיובים המבוססים על ההדדיות. כשראשי המדינה מכריזים שהפסקת האש מחייבת אותנו רק במידה שהצד שכנגד שומר אותה, צודקים הם ללא ספק. הפסקת האש היא מעיקרה הסכם המבוסס על הדדיות. חיובים הנובעים מהסכמים, או שרגילים לתפוס אתם כתלויים בחיוב נגדי, הם מסוג זה. לעומת זאת, בחלקם הגדול חשובים עקרונות ההתחשבות בזולת דווקא משום שתופסים הם במצבים אשר בהם אין לצפות להדדיות.
ב. במקרים מסוימים, עלול חוסר ההדדיות מצד הזולת לסכן את קיומנו. "הבא להרגך השכם להרגו", בנסיבות אשר בהן הוא כלל תקף, מבוסס על העיקרון של פיקוח נפש - לא על העדר הדדיות. עובדת היות השני זומם להרגך מצדיקה את השיקול: "מאי חזית דדמא דההוא גברא סמוק טפי, דילמא דמא דידך סמוק טפי" - אף על-פי שבמקרים רגילים אין פיקוח נפש דוחה שפיכות דמים. קובעת הסכנה בפועל - לא חוסר ההדדיות כשלעצמו.
הבאתי את הדוגמה ההלכתית, לא משום שאני סבור שסוג השיקולים שיש לשקול לגבי בעיה מוסרית זהה תמיד לסוג השיקולים שיש לשקול לגבי בעיה הלכתית. אבל במקרה הזה השיקולים הם מאותו סוג בדיוק. סיכון הקיום העצמי בגלל שמירת עקרונות מוסריים תקיפים עבורנו ומשום שהזולת אינו נוהג לפיהם הוא שיקול העשוי להצדיק דחיית העיקרון. אבל לכך לפחות שני תנאים:
א. שהסיכון הוא אקטואלי, לא תאורטי, זאת אומרת צפוי בנסיבות הקיימות;
ב. שאין דרכים אחרות למניעת הסיכון.
לעומת זאת, אם הסיכון נובע מהתעקשותנו אנו להשיג מטרה מסוימת, בשעה שוויתור חלקי או מלא מצדנו היה מסלק את הסכנה, ספק רב אם מוצדק לדחות עיקרון מוסרי ששמירתו באותם תנאים מסכן את הקיום. על כל פנים, עומס ההוכחה מוטל על מי שבא לטעון, כי מטרה זו דוחה את העיקרון.
