מי אתה מיכה לינדנשטראוס? האם אתה מבקר המדינה שתפקידו לבחון את חוקיות הפעולות שביצעו עובדי הציבור? האם אתה נושא המשרה הבכירה שתפקידו לברר את מידת ההקפדה של המערכת הציבורית על קיום חוקים, נהלים, וניהול תקין? האם אתה מי שאמור לבחון את עמידתם של עובדי ציבור בנורמות וכללי התנהגות מחייבים, כגון: ניגודי עניינים, משוא פנים או ניצול מעמד ושררה? או אולי אתה מי שמבקש בכל לבבך ובכל מאודך להיות בן דמותו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק שהיקנה לנו, שלא בטובתנו, את הנורמות ש"הכל שפיט" וכי מותר לבית המשפט העליון להיות מעין "שלטון חלופי" הניצב מעל השלטון הנבחר? ומכיוון שזו, ככל הנראה, משאת נפשך הנסתרת, אתה מוביל את המערכת החשובה של ביקורת המדינה למחוזות רודניים ולא ראויים שעיקרם חד וחלק: מבקר המדינה, על-פי הבנתך, צריך להיות גם הגוף המשטרתי-חוקר, גם הגוף השופט וגם הגוף המוציא אל הפועל ומעניש את החוטאים, באמצעות התקשורת, בכיכר העיר.
הוכחה ניצחת לתפיסת עולם זו ניתן למצוא בדבריו של המבקר לינדנשטראוס במרכז הבינתחומי בהרצליה ממש בימים אלה. וכה אמר ההגיגן הישראלי לינדנשטראוס: "המבקר אינו קובע את המדיניות הכלכלית של הממשלה, אך הוא רשאי לבחון אותה על-פי אמות המידה שתחם לו החוק; הוא אינו קובע את המדיניות כלפי השכבות החלשות, העניות, ובתוכם הילדים הגדלים בעוני משווע, אך הוא רשאי לבחון מדיניות זו;... אם ראשי הפירמידה הממשלתית חטאו בעיוורון ובקהות חושים, חובה עליו להתריע על כך, להרים את קולו באמצעים המצויים בידיו, גם אם הם מצומצמים. גם אם הם אינם אפקטיביים מספיק". ועוד דבר הגות אקטואלי הוסיף המבקר: "הממשלה החדשה שתקום, תעמוד בפני אתגרים רבים מאוד. אתגרים קשים ומסובכים. מאידך, אסור שהנושאים החברתיים, הנוגעים בעיקרם לשכבות החלשות בחברה, לא יימצאו את מקומם בקדמת סדר היום בדיוני הממשלה העתידה. חייבים להתעלם מחילוקי הדעות הלגיטימיים הקיימים בקרבנו, מהשקפות עולם המלוות אותנו מימים ימימה, מהלבטים, מהאכזבות, מהתקוות שלא הוגשמו. נשלב ידיים למטרה קדושה אחת והיא חיזוקה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית שוויונית, ישרת דרך, טהורת מידות, שערכי החמלה והעזרה לזולת הם עדיין נר לרגליה; מדינה שרואה לנגד עיניה את מצוקת היחיד, העני, המובטל, ואינה אטומה למצוקה זו".
ממש "דברי אלוהים חיים" שמשמיע פוליטיקאי בכיר כדי לקנות את קולות בוחריו הפוטנציאליים בנאום בחירות בכיכר העיר.
הסֶלֶב שבפנים
סקירת דרכו של מיכה לינדנשטראוס מימי בחרותו כסטודנט למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים חושפת את אחת ממשאלות ליבו הכמוסות. מאז ומתמיד רצה לינדנשטראוס להיות אדם רב השפעה ו"ידוע בציבור", כסלבריטי, אולי אף פוליטיקאי מעשי. הוא ניסה לחבור לפוליטיקאים אך הדבר לא צלח בידו והוא נאלץ להסתפק בכס המשפט. כל ימי חייו הבוגרים, כשופט זוטר ומאוחר יותר בכיר, לא יכול היה לינדנשטראוס להוציא אל הפועל במידה מספקת בעיניו את תשוקתו לפרסום ציבורי. בתפקידו היום, כך מסתבר, הוא מנסה לממש את מה שהחמיץ, כמעט בתשוקה בלתי נלאית. היותו מבקר המדינה ושיטת עבודתו הכרוכה – ביוזמתו - בעבותות בל ינתקו עם התקשורת, מאפשרים לו להציף את שמו אל מרכז הבמה הציבורית, אף אם דעתו האישית על מדיניות שקבעה ממשלה נבחרת, כלל אינה מעניינת וגם לא חשובה ואין בה כל יתרון על פני דעתו של כל אזרח אחר.
לזכותו של לינדנשטראוס אפשר לזקוף עובדה אחת: משרד מבקר המדינה לא יהיה בעתיד מה שהיה בעבר. קו פרשת המים בתפקודו של משרד המבקר תמיד יוצג על-פי מה שהיה "לפני" לינדנשטראוס לבין מה שיהיה "אחרי" – לטוב ולרע.
לגבי הטוב – את זאת ראינו בעמידותו של המבקר בפרשת החקירות נגד אהוד אולמרט, כאשר לינדנשטראוס הותקף על-ידי רבים במדיה שביקשו "לאתרג" את ראש הממשלה ולספק לו הגנה תקשורתית. לינדנשטראוס עמד בפרץ וביצע את החקירות שנדרשו מבלי להתכופף ומבלי להירתע. התוצאה של הנחישות הזו הביאה לכך שעובדי המיזר הציבורי מקפידים כיום הרבה יותר על שמירת החוק והנהלים, בעיקר מאימת המבקר התקשורתן מרחפת מעל ראשם.
לגבי הרע – לא אני הראשון המבקר את המבקר. לפני יותר משנה פרסמו חמישה פרופסורים בכירים בעיתון 'הארץ' מודעה בעלת תוכן ביקורתי חריף ביותר נגד ההשלכות השליליות החמורות האורבות לדמוקרטיה הישראליות כתוצאה ישירה משיטות העבודה של המבקר לינדנשטראוס. בהודעתם כתבו הפרופסורים הנכבדים כך: "סדרי השלטון בישראל נחשפים לאיום ממשי עקב התנהלותו של מבקר המדינה ... לראשונה בתולדות המדינה, אנו עדים להתנהלות יוצאת דופן ופגומה מצד מבקר המדינה. מצטייר הרושם שמידע שצריך להיות שמור בידי המבקר לצורך עבודתו, מודלף (לתקשורת) ובכלל זה מידע (שעל-פי החוק אסור לפרסמו) על כוונות לנהל חקירות תוך הליך ביקורת - והכל בטרם מוצו הליכי הבדיקה ולפני שנלמדו הדברים לאשורם". עוד כתבו הפרופסורים כי "התנהלות המבקר פולשת ברגל גסה לתחומי העיסוק של ממשלת ישראל" וכי התנהלותו - באמצעות היועץ לענייני שחיתות שמינה מטעמו – "מוליכה שולל את הציבור ביומרה כי בכוחו ובסמכותו להביס את השחיתות". על המסמך הביקורתי החמור הזה נגד המבקר היו חתומים פרופ' אמנון רובינשטיין ופרופ' שלמה אבינרי, חתני פרס ישראל, וכן דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית פרופ' יואב דותן, דיקנית הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן, פרופ' יפה זילברשץ ונשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה, פרופ' אריק כרמון.
המבקר-הפוליטיקאי לינדנשטראוס, הדואג מאוד לקדם את תהילת עצמו, אומנם מנהל את מערכת ביקורת המדינה ביד רמה אבל, בניגוד למבוקריו המנסים לתקן את הפגמים שמצאה מערכת ביקורת המדינה בתחומי פעולתם, הוא ממשיך לקדם את תדמית עצמו כאילו הוא מורה הדור או לפחות אהרן ברק השני. את מהותו תפקידו הציבורי – תפקיד שנטל לעצמו ואיש לא ביקש ממנו למלא – ניתן לאפיין במערכת ההגיגים הפוליטיים-ציבוריים שבנה המבקר לינדנשטראוס במהלך שנות כהונתו. להלן מספר פניני הגות שאין כל קשר בינם לבין ביקורת על מעשיהם של עובדי המדינה.
- "המבקר אינו קובע את המדיניות (של הממשלה) כלפי השכבות החלשות, העניות, ובתוכם הילדים הגדלים בעוני משווע, אך הוא רשאי לבחון מדיניות זו... אם ראשי הפירמידה הממשלתית חטאו בעיוורון ובקהות חושים, חובה עליו (על המבקר) להתריע על כך, להרים את קולו באמצעים המצויים בידיו.
- "הפערים הנוצרים בין השכר המופקע (של הבנקאים) לכמות הילדים מתחת לקו העוני הם עצומים. יותר מ-1.6 מיליון נפשות נמצאות מתחת לקו העוני, כאשר ההכנסה האפסית של משפחות עניות בישראל אינה מאפשרת קיום בכבוד".
- "איבדנו את הסולידאריות החברתית ולא ברור איזו תקווה נותרה לנו".
- במסגרת ביקורתו בנושאים שאינם בתחום סמכותו מתח המבקר ביקורת גם על התקשורת שמתעלמת מהילדים העניים ש"אינם מצטלמים יפה, ומטרידים בנוכחותם המפריעה את מנוחת השבעים".
מלך בגדוד
התפקיד החשוב ביותר של מבקר המדינה, כל מבקר מדינה בכל העולם, הוא לייצר מנגנון פיקוח ובקרה שיסייע להנהלות של גופים ציבוריים לשפר את תפקודם. זה היה הבסיס למעמדה של ביקורת המדינה בישראל מאז קמה המדינה. אחת מנקודות החוזקה של מערכת הביקורת היא עצמאותה. והביקורת בישראל הייתה אכן עצמאית ולא תלויה בשלטון. תחת לינדנשטראוס הפכה הביקורת מגוף שתפקידו להצביע על ליקויים על-מנת לתקן ולשפר את תפקוד מוסדות השלטון ל"שחקן" תקשורתי תאב-פרסום שעיקר עניינו לשפר את תדמיתו של לינדנשטראוס, ולהציב אותו במעמד של כאילו "מלך בגדוד", ראש וראשון לפני כל הנתינים הסרים למרות ביקורתו.
תחושת "אני ואפסי עוד" של המבקר לינדנשטראוס חלחלה עמוק ביותר גם אל לא מעטים מעובדי משרד המבקר. כל מי שנחשף לשיטות הפעולה של "עושי דבר המבקר" בשטח יכול להיות עד, לא פעם, להתנהגות פקידותית יהירה, שחצנית, מעליבה, כאילו המדובר בחקירה אלימה של פושעים שנלכדו בעת מעשה פלילי, ולא במהלך ביקורת פעולותיהם של עובדי ציבור מסורים שאולי שגו, ואולי טעו, אך כל רצונם הוא לשפר את הביצועים. במקום לנהוג בכבוד במבוקרים, נוהגים פקידי משרד המבקר, בהשראת "רוח המפקד" לינדנשטראוס, מנהג אדונים, כאילו הכל חייב להיעשות כדברם, וכאילו רק עם הפקידים האלה, שלוחי המבקר, הגיעה החוכמה לארץ. התנהגות פקידותית שרירותית ונלוזה מן הסוג הזה קרוב לוודאי תיעלם מן העולם של ביקורת המדינה כאשר יגיע לשכונה מבקר חדש, עם תום כהונתו המתקרב של לינדנשטראוס.
מקווים לשכחה מבורכת
מבקר המדינה לינדנשטראוס נבחר, על-פי החוק, לכהונה אחת בת שבע שנים. האירוע המכונן הזה בו הושבע המבקר בכנסת התרחש ב-29/06/2005. רבים מבין העובדים המסורים במערכות הציבוריות השונות המפעילות את השלטון בישראל מקווים, כי לא ירחק היום שבו ניתן יהיה להטביע במחוזות השכחה את שמו של השופט (בדימ.) שהפך למבקר נשכני ולומר "ברוך שפטרנו מעונשו של זה".
