בשעה שהמוני בית ישראל "עוצרים נשימתם" כשהם עוקבים אחר המתרחש בכפר המכביה, דהיינו תהליך רקימת הקואליציה בראשות בנימין נתניהו, נתונה אוניברסיטת תל אביב בתוך בועה משלה. ליתר דיוק: המכון לחקר הציונות וישראל ע"ש חיים ויצמן. גם שם עוסקים אומנם בפוליטיקה, אבל לא-עכשווית כי אם היסטורית לחלוטין ובמידה מסויימת הזויה.
במה דברים אמורים? בכינוס בן שלושה מושבים ועשרים מרצים שכל כולו מוקדש למלאת... 90 שנה למק"י. פורסמה מודעה בעיתון ונשלחה הזמנה מעוצבת היטב לרשימת המכותבים של המכון הנ"ל. הצבע כמובן אדום, האות ק' (גם בערבית) מזדקרת לה בגאון, והעיקר - תמונות וכרזות מאותם ימים רחוקים ואובדניים מקשטות את ארבעת צידיה של אותה הזמנה "מפתה".
מק"י - מה? יתמהו רבים למראה ההזמנה ולמקרא תוכנה. לאחרים, בעיקר ותיקים, אך גם מיליון עולים חדשים שנחלצו מבית האסורים הסובייטי או עלו לאחר פתיחת השערים, היא תזכיר את שנות החמישים, כאן ושם. מפלגה קומוניסטית ישראלית, זרוע של המפלגה-האם בבריה"מ, פעלה אז בחיים הפוליטיים אצלנו, כשהיא משרתת עד תום את האינטרסים האימפריאליסטיים הדורסניים של השלטון הרודני שהגיע לשיא אכזריותו תחת "שמש העמים" סטאלין.
לא מתכנסים ע"מ לעשות חשבון נפש
לא רק המפלגה הקומוניסטית המוצהרת הייתה "שפוטה" של סטאלין וחבר מרעיו, גם מפ"ם וקיבוציה, גם חלקים בשמאל המתון יותר - אחדות העבודה ואפילו במפא"י. וכאשר ב-1953 נפח נפשו הרודן הסובייטי, הרוצח הגדול עלי אדמות לא רק בתקופתו אלא אולי בכל ההיסטוריה האנושית, יצאו בטאוני מק"י ומפ"ם מגדרם כדי להביע במודעות ובמאמרים את צערם ואבלם על גודל האסון.
אז באוניברסיטת תל אביב נקבצים היום שרידי המפלגה הקומוניסטית הישראלית ההיא וכמה חוקרים כדי להעלות נשכחות וזכרונות, וספק אם יכו שם על חטא וספק אם יעשו שם חשבון נפש, על ההזדהות העיוורת, על הנפת הדגל הקומוניסטי ועל עצימת העין לנוכח זוועותיו, רצח מיליוני בני אנוש, דיכוי ביד ברזל והשלטת עוני מחפיר, שעד היום שברי האימפריה הסובייטית, מדינות בריה"מ לשעבר, לא נחלצו ממנו.
ההזמנה אכן מזכירה נשכחות: לוגו העיתון "קול העם", הסיסמאות "פועלי כל הארצות התאחדו!", "שלום יציב", "אחוות עמים", "דגל מרקס-אנגלס-לנין-סטאלין", סמל הפטיש-והמגל, ורוחה של רוזה לוקסמבורג היהודייה - אלילת הנעורים של שולמית אלוני ושכמותה עד היום הזה - מרחפת ממעל, ועוד.
שרידים קומוניסטים מפרפרים
כל זה היה אולי טוב ויפה אלמלא השלטון הקומוניסטי המדכא היה כל-כך אנטי-אנושי, אנטי-ישראלי, אנטי-ציוני, אנטי-יהודי וכמובן - אנטי דתי. בשם סיסמאות יפות אולי כשלעצמן, בתיאוריה - שיוויון, שלום, אחדות, אחווה, ומה לא - נקט שלטון זה את היפוכן הגמור, את הדיכוי, את הרצח, את חיסולי מתנגדיו, את חירחור המלחמות, את עידוד העוני והסבל האנושי בכל מקום שידו הייתה משגת שם להשליטם.
וכאן בארץ-ישראל היו לו משתפי-פעולה כנועים, עושי דברו, שפעלו נגד בני עמם, נגד האינטרסים של מדינתם, שריגלו למען הקרמלין, שחוללו פרובוקציות מסוכנות, שעשו הכל כדי לסכל את ההגשמה הציונית ושיחרורו הלאומי של העם היהודי בכל המובנים.
הקומוניזם נפל בסופו של דבר. זה נמשך אומנם למעלה משבעים שנה אבל הסוף היה בלתי נמנע. הכשלון של הניסיון החברתי הזה זעק לשמים. רק שרידים קומוניסטיים עוד מפרפרים פה ושם, הן ברוסיה ואפילו בישראל - בדמותה של מפלגת חד"ש הערבית עם עלה תאנה יהודי בשם דב חנין.
הם כבר לא נושכים, הם כבר לא מסוכנים, הם פאתטיים, שרידים של כשלון אנושי אדיר, של דרך עקומה ומזוייפת, של אידיאולוגיה שאבד עליה כלח מרגע לידתה. שהרי תמיד יימצאו בקרבנו, יהודים וערבים, אנשי שוליים שלעולם לא יסיקו מסקנות ולעולם לא ילמדו לקח.
מה יהיה סופה של זו?
השאלה היא, אם בכינוס הנוסטלגי בתל אביב, במהלך ההרצאות, יושמעו דברי חרטה כלשהם ואם יכו שם על חטא העיוורון הפוליטי-אידיאולוגי - חטא נתינת היד לפגיעה בתנועה הציונית, להתעמרות בעם היהודי, ולחירות אדם באשר הוא אדם.
האם יזכירו שם, באולם כס המשפט של האוניברסיטה התל אביבית, מה שציין פעם ד"ר ישראל אלדד המנוח, את התאריך הקלאסי של ה-2 בנובמבר 1917? באותו יום היסטורי יצאו לדרך שתי מהפכות ענקיות - זו הציונית בהכרזת בלפור וזו הקומוניסטית בהנהגת לנין. יצאו - וראו לאן הגיעו שתיהן ומה היה בסופן.
יהיו הדיבורים אשר יישמעו בפקולטה למשפטים אשר יהיו - ההיסטוריה כבר חרצה דינה והוציאה משפט צדק באשר לקומוניזם ולמק"י, לאמור: הציונות ניצחה, העם היהודי ניצח. הכחול-לבן גבר על האדום.
